יש רגעים שבהם נדמה לנו שהכול מתחיל מחדש – שנה חדשה, תקופה אחרת, קשר שנפתח. אבל כל התחלה אמיתית אינה מתרחשת על קרקע ריקה, היא נולדת מתוך מצע שכבר עבר משהו: חוויות, הצלחות, טעויות, אכזבות.
כדי להתחיל באמת, צריך לדעת איך לפנות מקום. כאן נכנסת הסליחה.
סליחה איננה שכחה ואיננה ויתור. היא גם לא מחיקה של מה שהיה. סליחה היא פעולה של שחרור – לא של הצד השני, אלא שלנו. היא היכולת להניח למטען שתפס מקום, כדי לפנות את הקרקע לזרעים חדשים. בלי סליחה, אנחנו מנסים לזרוע בתוך אדמה סדוקה, שלא מאפשרת לנבט להתפתח.
הזריעה היא הפעולה הקטנה אך האמיצה: לבחור בכל בוקר מחדש, להוסיף מילה טובה, לטפח קשר מתחדש, לשתול חלום גם כשלא ברור מתי יניב פירות. כמו בגינה – איננו יודעים תמיד מתי יגיע הגשם או איך ייראה היבול, אבל אנחנו יודעים שהשקעה עקבית מביאה צמיחה.
במבט אישי, סליחה היא חלק מתהליך של וויסות פנימי – היכולת לשחרר שליטה מיותרת ולהתמסר לבחירה חדשה. במבט חברתי, היא חלק מיכולת לראות את ההקשר הרחב יותר – להבין שהמחילה אינה רק אינטימית, אלא יוצרת דינמיקה שמאפשרת אמון ושייכות.
כך מתאפשרת התחלה חדשה: כשאנחנו מוּכנים להתבונן בעצמנו בכנות, לראות את השונות שלנו בלי לשפוט, ולהעניק לאחר הזדמנות שנייה. זה הרגע שבו הסליחה הופכת לזריעה – זרע קטן של אמון שעם הזמן יכול לצמוח לשיח של קשר מחודש.
בסופו של דבר, סליחה היא לא סיום אלא התחלה. היא לא מוחקת את מה שהיה, אלא מוסיפה עליו שכבה של התחדשות. וכשאנחנו זורעים – לא תמיד נדע מראש מה יגדל, אבל נדע שנתנו לעצמנו ולסובבים אותנו סיכוי לצמוח מחדש.
