"מי אתה?" — שאלה שנשמעת פשוטה, אולי אפילו טריוויאלית, אבל עבור רבים היא נוגעת בדיוק במקום שבו זהות ומעבר נפגשים: האם אני מי שגדלתי להיות? או שמותר לי להשתנות?
השפה הציבורית והמשפחתית שלנו בנויה פעמים רבות על זהויות ברורות: בן או בת, חילוני או דתי, אשכנזי או מזרחי, גאה או הטרוסקסואלי, בוגר או צעיר, עצמאי או תלוי. ההגדרות האלה מעניקות תחושת שייכות, ודאות, הקלה. אך הן עלולות להפוך עם השנים גם לכבלים. ברגע שמתרחש מעבר — פרישה, עזיבה, הגירה, יציאה מהארון, גיל ההתבגרות, או פשוט שינוי דרך — ההגדרות מתערערות, והאדם ניצב מול השאלה: האם יש לי רשות להשתנות?
זו בדיוק הנקודה שבה אפשר להתחיל לחשוב על זהות לא כמשהו סגור, אלא כהצעה פתוחה. הזהות האנושית היא לא תעודה או תגית — היא מרחב. לפעמים סוער, לפעמים שקט, אבל תמיד כזה שמבקש להחזיק בתוכו גם זיכרון, גם בחירה, גם תקווה. ובדיוק מתוך הרגעים הכי לא בטוחים, נולדת האפשרות. לא לשנות את כל מה שהיינו — אלא לבחור מחדש מתוך מה שכבר קיים: להחזיק במורשת בלי להיכלא בה, להתבונן בעצמנו בלי למהר להגדיר.
במפגשים שלנו עם הורים, צעירים ואנשי חינוך, אנחנו פוגשים שוב ושוב את הפער הזה — בין מה שנאמר על אדם לבין מה שהוא מרגיש שמותר לו להיות. דווקא אלה שמלווים תהליכים – מורים, מדריכים, בני משפחה – יכולים בקלות להיבהל כשהזהות של מישהו אחר "משתנה פתאום". אבל שינוי אינו חוסר יציבות – הוא עדות לתנועה פנימית חיה, והזהות, יותר משהיא הגדרה, היא הזמנה: לברר, להתנסות, לטעות, לבחור, ולפעמים גם להתחיל מחדש.
דור שמעביר לדור שאחריו רק תשובות – לא מאפשר תנועה. אבל דור שמעביר לדור שאחריו אפשרות יוצר שפה שבה כל אחד יכול לבנות את עצמו, לא נגד הסיפור המשפחתי, אלא מתוכו. לא כהתנגדות לזהות הקודמת – אלא כהמשך עמוק שלה, שמתבטא דווקא בזכות להשתנות.
הזהות, אם כן, אינה יעד שיש לכבוש אותו — אלא שיחה שצריך להסכים להמשיך אותה. ואם יש מתנה שראוי להעביר הלאה, היא לא ההגדרה, אלא הרשות לשאול מחדש: מי אני עכשיו — ואיזו אפשרות יש בי שטרם ניתנה לה מילים?
