קצב, תשתית ורצף. שלוש מילים שנשמעות כמו מונחים של פרויקט הנדסי, אבל הן אולי הדרך המדויקת ביותר להבין שינוי אנושי עמוק. לא שינוי חד פעמי שנולד מהחלטה רגעית, אלא שינוי שבונה חיים יציבים.
בעבודה שלי כמאמן לפיתוח תקשורת חברתית במרכז המפת"ח למעורבות בקהילה, אני פוגש אנשים מוכשרים שיודעים להסביר היטב מה קשה להם. ועדיין, ההסבר לבדו לא הופך קשר לחוויה בטוחה ולא הופך קהילה למקום שאפשר להשתייך אליו. בשביל זה נדרש משהו שקט ונוכח יותר: קצב שאפשר לשאת, תשתית שמחזיקה אותנו, ורצף שמאפשר להתקדם גם כשהמציאות לא מושלמת. זה הלב של מה שאני מכנה הנדסה רכה של שייכות.
הקצב הוא קודם כל התאמה אישית. בעולם החברתי יש מהירות לא כתובה שקובעת מתי עונים, כמה מקום תופסים בשיחה ומתי נכון להצטרף או לפרוש. כשזה מהיר מדי, נוצרות שתי בחירות לא טובות: לנסות לעמוד בקצב ולהישחק, או להימנע ולהיעלם. קצב טוב הוא לא האצה, אלא בחירה מפוכחת של מה אפשר לבצע עכשיו בלי להישחק. לפעמים זו שיחה קצרה במקום ערב שלם, ולפעמים זו יוזמה אחת בשבוע במקום ניסיון להיות חברתיים ביום אחד. המטרה היא תנועה שאפשר לחזור עליה, לא הישג חד פעמי שלא ניתן לשחזר.
כאן נכנסת התשתית המאפשרת. שייכות אמיתית לא נוצרת רק מרצון טוב, אלא מתנאים שמקטינים אי ודאות ומגדילים אפשרות לקשר. תשתית יכולה להיות הכנה מראש לסיטואציה, עוגנים קבועים בלוח הזמנים, תיאום עם משפחה או צוות, וכלים לוויסות בזמן אמת. תשתית טובה לא עושה קסמים, אבל היא עושה סדר. היא עוזרת להבין מה קרה בלי להאשים את עצמנו או את האחר, ובכך מפנה מקום ללמידה ולהתנסות חוזרת.
ואז מגיע הרצף, במילה אחת: המשכיות. בלי רצף היכולת לא מתבססת. יש כאן גם קישור עדין לעולם האוטיזם, לא כסיפור יחיד שמגדיר את העבודה, אלא כתזכורת לאמת רחבה: כולנו צריכים יציבות במציאות משתנה. רצף אינו דרישה לשלמות, אלא תנאי לבניית אמון. אמון שנבנה מהידיעה שמה שלמדנו לא נשאר רגע יפה, אלא הופך להרגל קטן שחוזר בתוך החיים.
בשיטה שלי, המפתח לעמק השווה, אני חוזר תמיד לאותה נקודה: שינוי שמחזיק מעמד הוא קצב מותאם שמונח על תשתית ברורה, עד שנוצר רצף יציב. בינואר הזה אני מזמין להתחלה אחרת: לבחור קצב שאפשר לעמוד בו, לבנות תשתית אחת קטנה, ולהגן עליה מספיק זמן עד שהיא תהפוך לרצף של שייכות.
