בלילות של סוף שנה יש רגע כזה, אחרי שהבית סוף סוף נרגע, שבו אפשר לשמוע את השקט.
הצליל של המקרר, נשימות של מי שכבר נרדם, וכוס אחת שנשארה בכיור כאילו שומרת מקום למחשבה. שם, בין טיפה של עייפות לטיפה של סקרנות, נולדות השאלות שלא שואלים באמצע היום.
איך בכלל יודעים שגדלנו השנה?
לא לפי מספר ההישגים, ולא לפי כמה סימוני וי ביומן. לפעמים זה דווקא לפי המקומות שבהם כבר לא מתחשק לנו להוכיח. יותר מעניין אותנו לנשום. ליצור לעצמנו מקום שבו אנחנו לא רק מתפקדים, אלא גם מרגישים שייכים. לא עוד מטר מרובע על הרצפה, אלא מרחב קטן בלב שבו מותר לנו להיות לא גמורים, לא סגורים, לא יודעים.
יש משהו מפתיע באופן שבו החיים שלנו מציירים מעגלים. יש מעגלים שאנחנו סוגרים רשמית, עם טקס, תעודה ותמונה, ויש כאלה שנשארים פתוחים בשקט. שיחה שנקטעה באמצע, קשר שנשחק, חלום שהוסט הצידה כי לא היה זמן. אנחנו רגילים לחשוב שסגירת מעגל היא תמיד צעד קדימה, אבל לפעמים זה דווקא רגע שבו אנחנו מעיזים להסתכל אחורה בלי להאשים ובלי להתנצל. רק לראות מה באמת קרה שם, ומה עוד חי בתוכנו מאז.
ואז מגיעה המילה שאף פעם לא נוצצת בכותרות אבל מחזיקה את הכול מתחת לפני השטח. לא דרמה גדולה, לא מהפכה. יותר משהו כמו כוס הקפה שמחכה לנו כל בוקר באותו מקום. אדם אחד שאנחנו יודעים שנוכל להתקשר אליו גם כשאין לנו על מה לספר. משפט קצר שאנחנו מזכירים לעצמנו כשקשה כדי לא להתפרק. יציבות יומיומית, מהסוג שאף אחד לא מוחא לו כפיים, אבל בלעדיו שום שינוי לא מחזיק מעמד יותר משבוע.
אולי זה מה שכדאי לקחת מדצמבר הזה. לא רשימת החלטות לשנה הבאה, אלא מבט קצת עדין על השנה שעברה. למצוא רגע אחד שבו בחרנו לתת למישהו מקום, גם כשהיה לנו צפוף. רגע אחד שבו לא סגרנו עניין מתוך אוטומט, אלא עצרנו לשאול מה באמת מתאים לנו עכשיו. לפעמים המסע הכי משמעותי לא נראה כמו התחלה גדולה או סוף מרגש, אלא כמו רגע קטן ושקט שבו אנחנו מבינים שהחיים שלנו כבר מציירים מעגל הרבה יותר רחב ממה שחשבנו.
