אחד הדברים הכי מבלבלים בדרך למציאת כיוון הוא הקצב. לא חוסר כישרון, לא חוסר רצון, אלא חוסר התאמה בין הקצב הפנימי שלנו לבין הקצב שבו אנחנו מנסים להתקדם.
רבים מחפשים כיוון כאילו מדובר בהחלטה אחת, נקודתית, שצריך “לסמן עליה וי”. לימודים, מקצוע, זוגיות, מעבר, התחייבות. אבל כיוון לא נולד מהחלטה חדה, הוא נולד מהקשבה לקצב. הקצב שבו הגוף נושם, הקצב שבו הלב מוכן לזוז, הקצב שבו התודעה יכולה להכיל שינוי.
כשאנחנו ממהרים, אנחנו לרוב לא מתקדמים מהר יותר, אנחנו פשוט מתרחקים מעצמנו. הבחירות נעשות מתוך לחץ, השוואה, פחד להישאר מאחור. ואז, גם אם בחרנו משהו “נכון על הנייר”, משהו בפנים מתכווץ. הגוף מאותת, העייפות גוברת, המוטיבציה נשחקת.
מצד שני, יש גם קצב איטי מדי. קיפאון שמתחפש להמתנה. שם מופיע הסיפור של “עוד לא הזמן”, “עוד לא ברור”, כשבעומק יש פחד מתנועה, פחד מאחריות, פחד מטעויות. גם זה לא הקצב האמיתי.
קצב נכון הוא קצב חי. הוא כולל תנועה, אבל גם עצירה. הוא מאפשר בדיקה, אבל לא בריחה. הוא דורש אומץ להיות נאמנה למה שקורה עכשיו, ולא למה ש”צריך” לקרות לפי אחרים.
כשאדם מתחיל להקשיב לקצב שלו, הכיוון מתחיל להופיע מעצמו. לא ככותרת גדולה, אלא כסדרה של צעדים קטנים שמרגישים מדויקים. שיחה אחת, התנסות אחת, בחירה קטנה שמרגישה נכונה בגוף.
למצוא כיוון זה לא להאיץ, ולא להיתקע. זה להסכים לנוע בקצב שלך, גם אם הוא שונה משל הסביבה. דווקא שם, בתוך הקצב האישי, נולדת בהירות.
