Page 30 - medorledor16

‫הצדק שלי בתוך דמעות של כאב‪ .‬זה שיגע אותו שהייתי‬ ‫איזה יומיים שלמה לא מחליפה עם שניהם מילה‪ .‬רק עם‬
‫מתווכחת איתו או מנסה לגרום לו להבין שהוא טועה‪.‬‬ ‫אביבה דיברתי‪.‬‬
‫בעיקר התווכחתי על כל מיני חוקים וכללים בבית שהמרידו‬
‫ברור שהעדפתי את החגורה‪ ,‬היה זה כאב מתומצת ומדויק‬
‫אותי ועל דברים שאסור‪.‬‬ ‫שאינו מחטיא את המטרה‪ ,‬אך זה נמשך משהו כמו עשר‬
‫בגיל שש עשרה וכמה ימים נגמרו המכות והכליאות בבית‬ ‫דקות‪ .‬אחר כך הייתי מתנחמת במיטה שלי‪ ,‬מתחת לשמיכה‪,‬‬
‫השימוש הירוק‪ .‬נגמרו השריטות על הדלת‪ .‬כמה ימים לפי‬ ‫מתייפחת בבכי חנוק ומנסה לשכנע את עצמי שזו הפעם‬
‫כן חגגו לי יום הולדת‪ ,‬בגלידרייה החדשה ברחוב ז’בוטינסקי‬ ‫האחרונה ושבטוח הוא מבין שאני כבר די גדולה לעונשים‬
‫בעיר‪ .‬הלכנו לשם כולם יחד – אני וההורים ואביבה‪ ,‬אבא‬ ‫האלה‪ .‬לפעמים הייתה אביבה מתגנבת לחדר‪ ,‬טומנת את‬
‫הרשה לי לבחור שני כדורים במקום אחד‪ ,‬לאביבה הוא‬ ‫תלתלי ראשה הבהירים בחזי ובוכה בכי הרבה יותר חזק‬
‫הסכים רק אחד ואמר ש”היום זה היום של תמר ולכן‬ ‫משלי‪ .‬הייתי מחבקת אותה ואומרת לה במילים רכות‪“ :‬אל‬
‫חייבים לתת לה להרגיש מיוחדת”‪ ,‬ולאביבה זה כלל לא היה‬ ‫תבכי אביבה‪ ,‬זה לא כל‪-‬כך כואב באמת‪...‬את יודעת שאני‬
‫איכפת כי גם ככה הגלידה קיררה לה את הגרון והפה אפילו‬
‫בקיץ‪ .‬לי זה היה ממש שיגעון כי אני הייתי תאבת גלידה‬ ‫גיבורה”‪.‬‬
‫גם בחורף וגם בקיץ‪ ,‬ולא הייתה שמחה גדולה מזו שיכולתי‬ ‫אבל הבכי לא היה רק מגודל ההשפלה‪ .‬רוב הדמעות‬
‫לטעום שני טעמים בלי להתלבט כמעט ביניהם ובלי להרגיש‬ ‫שהזלתי נבעו ממני כמעיין מלוח בעיקר על העובדה העגומה‬
‫שאני מפספסת משהו בטוח‪ .‬ואז‪ ,‬בגיל שש עשרה וחצי זה‬ ‫שלמרות שאני כעת שונאת אותו‪ ,‬שנאה עזה ויוקדת‪ ,‬בעוד‬
‫קרה לראשונה‪ .‬היו כמה ימים של שקט ורוגע יחסי בבית‪,‬‬ ‫יום יומיים אשוב להתרפק על חיבוקו‪ ,‬לבי יימס מחיוכו‪,‬‬
‫בלי מכות‪ ,‬בלי גרירות‪ ,‬בלי דמעות ובלי כליאות‪ .‬לא רבתי‬
‫ולא התווכחתי איתו ואז‪ ,‬ערב אחד קרה משהו מוזר‪ .‬זה היה‬ ‫אשתוקק להקשיב לסיפוריו המעניינים‪,‬‬
‫מוצאי שבת‪ ,‬הבטחתי להוריי שאחזור עד השעה אחת עשרה‬ ‫אתפעל מחוכמת חייו‪ ,‬ואערוג לשוב ולהיות‪ ,‬עד להתקפת‬
‫בלילה מהמפגש עם החברות שלי‪ .‬למרות שהם ידעו שאני‬ ‫הזעם הבאה‪ ,‬בתו הגדולה ‪ -‬ילדה שיהיה גאה בה‪ ,‬ישמח בה‪,‬‬
‫מסתובבת רק עם הבנות של הכיתה‪ ,‬ושבנים מסתובבים‬
‫כנראה עם חבורת בנות אחרות‪ ,‬הם כעסו מאוד שהגעתי‬ ‫יאהב אותה‪.‬‬
‫רבע שעה אחרי הזמן‪ .‬הייתי בטוחה שאני הולכת לעבור‬ ‫כל‪-‬כך רציתי שיאהב אותי‪ ,‬כל‪-‬כך כאב לי שאני אהבתי‬
‫לילה ארוך בשירותים או מתחת לחגורה‪ .‬נכנסתי הביתה‬ ‫אותו‪ .‬הייתי שמחה להיפטר מהרגש הזה לו יכולתי‪ .‬היו לנו‬
‫בשקט‪ ,‬לרגע טיפחתי תקווה קלושה שהם ישנים ולא ירגישו‬ ‫גם ימים טובים בהם אהבתי לתפוס אותו ברגעים בהם נראה‬
‫באיחור שלי‪ ,‬אבל לפתע האור בחדר השינה נדלק ואבא‬ ‫פנוי‪ ,‬ולשאול אותו שאלות על מה שקרה לו אז‪ ,‬ברוסיה‪,‬‬
‫הופיע עם פיז’מת פלאנל פסים שלו בפתח החדר‪ .‬קפאתי‬ ‫בסיביר‪ ,‬על המשפחה שנמחתה ועל המלחמה שאף פעם לא‬
‫הבנתי מתי היא בדיוק התחילה‪ ,‬כי בכל מקום היא התחילה‬
‫על המקום‪.‬‬ ‫בשנה אחרת‪ ,‬לדוגמא לאמא המלחמה התחילה עוד לפני‬
‫“למה כזה מאוחר תמר?” הוא שאל בקול רוטן וזעוף‪ ,‬מפהק‬
‫ומותח את זרועותיו לצדדים‪ .‬מתוך החדר שמעתי את קולה‬ ‫שהיא ממש התחילה‪ ,‬הרבה לפני‪.‬‬
‫של אמא – “נו אהרון‪ ,‬היא הגיעה? למה כזה מאוחר? מה‬ ‫אבא נידב את קורות חייו בדלות ובדלילות והסיפורים‬
‫הקטועים האלה רק בלבלו אותי כי אף פעם לא הצלחתי‬
‫קרה? תשאל אותה‪”...‬‬ ‫להבין מה קדם למה‪ ,‬סיביר‪ ,‬פולין או גרמניה‪ ,‬איך התגלגל‬
‫מטר שאלות לא ענייניות ולא מועילות נשפכו מחדר השינה‬ ‫ממקום למקום והצליח להישאר בחיים‪ ,‬ולמה באמת הוא‬
‫וגלשו אל הסף‪ ,‬נתקלות בדמותי הקפואה‪“ .‬מה קרה?” שאל‬
‫גם הוא‪ ,‬כאילו ביקש לקשור את שאלותיה של אמא לתשובה‬ ‫לא לקח את האח שלו איתו‪.‬‬
‫הפעם הראשונה שידעתי שהיו לו אח הייתה כשהייתי די‬
‫שיקבל ממני‪.‬‬ ‫גדולה‪ ,‬כשנולדה אביבה‪ ,‬שש שנים אחריי ויכולתי להבין מה‬
‫משכתי בכתפי‪“ ,‬האוטובוס איחר‪”...‬‬ ‫זה אחות‪ .‬תוך כדי שהיה זורק לי רסיסי סיפורים קטועים‬
‫“טוב‪...‬תלכי למיטה‪ ,‬שלא תקומי מחר מאוחר לבית ספר”‪.‬‬ ‫ללא רצף וללא היגיון‪ ,‬היה נשבה בשברי הזיכרונות שלו‪,‬‬
‫עיניי כמעט יצאו מחוריהן‪ ,‬אבל היה חושך והוא בטח לא‬ ‫פניו היו נכבשות בהבעה מוזרה‪ ,‬ומשום מה מאוד אהבתי‬
‫ראה‪ .‬בצעדים מדודים גיששתי את דרכי לחדר שלי‪ ,‬אביבה‬ ‫את ההבעה הזו כי ברגעים האלה‪ ,‬הרגשתי די חזקה ויכולתי‬
‫זעה במיטתה‪ ,‬אך היא לא התעוררה ואני עוד חשתי המומה‬ ‫לנחם אותו‪ .‬הוא היה אז רך כמו תפוח אדמה מבושל‪ ,‬מלטף‬
‫ולא ידעתי עם מי לחלוק את תחושת התימהון שהציפה‬ ‫את שיערי‪ ,‬מתיר את הקווצות הסבוכות כמנסה ליישר‬
‫אותי‪ .‬פשטתי את בגדיי והחלקתי למיטה‪ ,‬לרגע עוד חששתי‬ ‫את הגלים הסוררים‪ ,‬ומחליק את כף ידו הענקית על לחיי‬
‫שמא יתחרט ויקלוט כי על איסורים וחריגות כאלו כבר‬ ‫בתנועות מעודנות שאני לא יכולתי לתפוס שגם הן צפונות‬
‫חטפתי בעבר‪ ,‬אבל הלילה עבר בשקט‪.‬‬
‫באותה כף‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬מאז זה הפסיק‪...‬‬ ‫אבא כמעט לא סיפר ואני פחות ופחות שאלתי עד כי היה‬
‫נראה לי שהוא יותר רחוק מהעבר ויותר קרוב להווה‪,‬‬
‫ופחדתי להעיר את השדים‪ ,‬כמו שאמא אמרה לא פעם‬
‫– “תמר‪ ,‬תפסיקי להעיר אצלו את השדים‪ ,‬הם כבר הלכו‬

‫לישון מזמן אז תעזבי אותו‪”...‬‬
‫שנינו היינו עקשנים‪ ,‬כמו שקבעה אמא והיא צדקה‪ .‬אני‬
‫התעקשתי להיות צודקת‪ ,‬לעמוד על שלי ולא לוותר לו‪ ,‬והוא‬
‫התעקש להראות לי מי חזק‪ ,‬מי בעל הכוח ואיך לקפל את‬

‫‪30‬‬