Page 29 - medorledor16

‫החלטתי להיות מאושרת‬
‫מאת‪ :‬רבקה נעים‬

‫פרק א’ ‪ -‬משהו עוד היה רדום בי‬

‫‪ ,1972‬פתח תקווה‬

‫“עם שני עקשנים כמוכם זו באמת מלחמה גדולה‪ ,‬יותר גדולה מהמלחמה ההיא”‪ ,‬כך‬
‫אימא נהגה להגיד לנו‪ ,‬אחרי הצעקות הגדולות שנשמעו מהבית ברחוב‬

‫שפירא ‪ 17‬בפתח תקווה‪ .‬בשעה שאני הייתי בוכה ומייללת אביבה הייתה שולחת אלי‬
‫עיניים מלאות‬

‫שראיתי זה את ידו הגדולה של אבא מושכת וגוררת אותי‬ ‫ייסורי מצפון על כי היא אינה שותפה אמיתית לרוע‬
‫בויה דלורוזה הפרטית שלי‪ ,‬כל הדרך אל השירותים‪ .‬עד גיל‬ ‫הגזירה כמו שאחות צריכה להיות‪ .‬בין יבבה לאנקה‪ ,‬ומבעד‬
‫לשיפולי הדמעות אני מחזירה לה מבט מנחם כמו מבקשת‬
‫שש עשרה הוא עוד נהג לפעמים לנעול אותי בשירותים‪.‬‬ ‫שלא תתייסר‪ ,‬שאני לא מאשימה אותה בדבר‪ ,‬ושאני אוהבת‬
‫זה צרב יותר מהחגורה השחורה והותיר בי סימן מדמם‬
‫בלב‪ ,‬כזה שלא רואים‪ .‬התא הקטן והדחוס עם הקרמיקות‬ ‫אותה כמו שלא אוהָב אף אדם אחר בעולם‪.‬‬
‫הישנות ובית השימוש הירוק‪ ,‬כמו סגר עלי את קירותיו‬ ‫אמא‪ ,‬מספיק רחוקה בשביל לא להתערב ודי קרובה‬
‫שהיו גם ככה צרים‪ .‬צידה הפנימי של דלת העץ הלבנה‬ ‫בשביל לדאוג שהמצב לא יצא משליטה‪ ,‬ממלמלת בשקט‬
‫התמלא שריטות שנחרטו על ידי במהלך השנים‪ ,‬אני הכרתי‬ ‫את המנטרות הקבועות שכבר אינן מוצאות נחמה בלבי –‬
‫כל שריטה ושריטה‪ .‬הייתה שם אחת מגיל חמש‪ ,‬זו הייתה‬
‫הראשונה‪ ,‬ממש נמוכה‪ ,‬מגיעה לי היום עד הברכיים‪ ,‬והיו‬ ‫“תעזוב אותה‪...‬אהרון‪...‬די‪”...‬‬
‫אלו מהשנה האחרונה‪ .‬הן היו צפופות ודחוסות‪ ,‬מפוזרות על‬ ‫ואבא‪ ,‬אוחז בחגורת העור השחורה שלו‪ ,‬זו עם האבזם‬
‫המוכסף והחורים שכבר התרחבו מרוב שימוש לוחץ המהודק‬
‫פני משטח העץ‪ ,‬חושפות ומגלות את צערי וכאבי‪.‬‬ ‫סביב כרסו‪ ,‬אוחז ביד אחת בזרועי‪ ,‬ובידו השניה מצליף בה‪,‬‬
‫אבא כל הזמן אמר לי “מתי ייגמר לך כבר גיל הנעורים‬ ‫מנסה למדוד בעיניו ובחושיו את חוזק ההלקאות כך שלא‬
‫הזה?‪ ”...‬ואני בכיתי בלי קול על קרש האסלה הסגור‪‘ ,‬על‬ ‫יהיו עמוקות מידי ויחרכו את החולצה הדקה שלבשתי‪ .‬מידי‬
‫איזה נעורים אתה מדבר בכלל אבא? אתה מרביץ לי כאילו‬ ‫פעם הוא זורק מבט על החגורה ועל הסימן האדום שהיא‬
‫מותירה בחלק החשוף של זרועי‪ ,‬אך אינו מפנה מבט על‬
‫הייתי עוד ילדה בת חמש’‪...‬‬ ‫עיניי שממשיכות להישיר אליו מבט כמו חיה פצועה‪ .‬אני‬
‫לפעמים הוא כלא אותי בפנים לכמה שעות‪ ,‬ולעתים הכליאה‬ ‫תוהה ממי הוא למד להיות כזה מדויק במכות‪ ,‬ואיך הוא‬
‫נמשכה מהלילה עד הבוקר‪ .‬הייתי דופקת על הדלת עם‬ ‫יודע לעשות שזה יכאב כל‪-‬כך מבפנים ומבחוץ‪ ,‬מבלי להותיר‬
‫הרגליים‪ ,‬מטיחה בה ומתפללת שהיא תיפול‪ ,‬לא מוותרת‬ ‫אפילו סימני דם זעירים‪ .‬לעתים רציתי לדמם‪ ,‬כך יהיו לי‬
‫ולא נכנעת לייאוש‪ ,‬זועקת ומצידי שכל השכנים ישמעו‪ ,‬וחלק‬ ‫הוכחות שאבא קצת מגזים איתי‪ ,‬אבל עם כמה סימנים‬
‫מהם שמעו‪ .‬עם הזמן זה אפילו לא היה איכפת לאבא שהם‬ ‫אדומים על הזרוע אף אחד לא ייקח אותי ברצינות‪ ,‬יגידו‬
‫שומעים אותי‪ ,‬כנראה שגם לשכנים לא היה איכפת מילדה‬ ‫לי שכל אבא שאוהב את ילדיו מחנך אותם‪ ,‬וככה זה בעולם‬
‫סגורה בשירותים והדבר היחיד שהפריע להם זה שהם לא‬ ‫הזה‪ .‬ומי בכלל רוצה לספר דברים כאלה? רק אחותי ואמא‬

‫הצליחו להירדם כל הלילה מהצעקות‪.‬‬ ‫שלי היו עדות ל”חינוך” הקפדן של אבא‪.‬‬
‫הייתי בוכה עד שנעשיתי צרודה ועייפה‪.‬‬ ‫כשהיה אבא גורר אותי מהחדר או מהסלון לשירותים‪ ,‬אני‬
‫בשעות הראשונות לא הפסיק גופי להשתולל ולהיאבק‬ ‫הייתי מתנגדת בנחישות ומתפרעת תוך כדי שליחת ידיי‬
‫מתוך ייאוש מטורף‪ ,‬ממעמקי הזעם העצום שעלה וגדש‬ ‫ורגליי לכל עבר‪ ,‬בתקווה חסרת תוחלת שזה ירתיע אותו או‬
‫מתוכי‪ .‬לא נרגעתי‪ ,‬כמו כלב מוכה הסגור במכלאה דחוסה‬
‫המשכתי לבעוט ולדפוק‪ .‬בבוקר‪ ,‬היו מוצאים אותי ההורים‬ ‫לפחות יקשה עליו את ביצוע העונש‪.‬‬
‫חצי רדומה על הרצפה‪ ,‬עם ראש מונח על קרש האסלה‬ ‫“את ממש פראית תמר‪...‬תירגעי‪...‬מה את מעדיפה‪ ,‬חגורה?!”‬
‫שהורדתי‪ .‬אמא הייתה זו שפותחת את הדלת ואני הייתי‬ ‫היה שואל כאילו הוא באמת מתכוון להציע לי תפריט עונשים‬
‫חומקת משם בלי לומר מילה‪ .‬היא הייתה הולכת אחרי עד‬ ‫ושאני אבחר מה שהכי מתאים לי‪ .‬אני הייתי מנענעת בראשי‪,‬‬
‫לחדר‪ ,‬ומנסה להגיד לי איפה טעיתי‪“ .‬אני אומרת לך תמר‪,‬‬ ‫שערי סתור ודבוק לפנים‪ ,‬המשקפיים גולשות על חוטמי‬
‫תפסיקי להתווכח איתו‪ ”...‬אני לא הייתי עונה לה ובמשך‬ ‫ומעקמות לי את מראה העולם מבעד לדמעות השקופות‪ ,‬כל‬

‫‪29‬‬