כל הפוסטים בבמבט אישי

מהו המכנה המשותף למושגים – אי ודאות, חוסן נפשי והישרדות? לפני כשלושה וחצי חודשים נולד ביטוי חדש המעלה בנו את

אחת השאלות החוזרות ונשנות בזמנים הקשים של עם ישראל היא איך העם הזה שורד, חי וקיים, למרות כל הזוועות שהוא

נבט צומח  הפרח פורח משיר זרעים הזרעים נובטים הופכים לפרחים הפרח נובל נעלם מעגליות של חיים בסופו של דבר זה

יש מלחמה יש חטופים יש כאלה שלא חוזרים והלב נקרע.   ואני חושבת לי איך אני מעלה? איך אני מחברת

התקופה הנוכחית מאתגרת וקשה מהרבה מאוד בחינות וגם לאור העובדה שאנחנו לא יודעים מתי המלחמה הזאת תסתיים ואיך היא תסתיים.

בילדותי כל מה שהיה קשור ללמידה במסגרת, החוויה הבית ספרית שלי הייתה זרה לי ורחוקה ממני. מאוד לא אהבתי ללמוד

הקוראים הנאמנים של המגזין 'מדור לדור' כבר בטח מכירים אותי, אני כותבת קבועה. עד למאמר זה התמקדתי בכתיבה בניסיון להאיר

נתחיל‭ ‬מהשאלה‭ ‬האם‭ ‬יש‭ ‬דבר‭ ‬כזה‭ ‬נשמה‭?‬ השאלה‭ ‬אם‭ ‬יש‭ ‬נשמה‭ ‬היא‭ ‬שאלה‭ ‬עמוקה‭ ‬ומורכבת‭ ,‬והתשובה‭ ‬עליה‭ ‬תלויה‭ ‬בתפיסת‭ ‬העולם‭

כמאמנת אישית אני דואגת לאמן את המוח שלי לראות את חצי הכוס המלאה גם בימים קשים אלו. משימה לא פשוטה

מתוך השיר של לאה גולדברג, "למחרת", ששרה יהודית רביץ לקחתי את המשפט שלאור האירועים אמור לגעת ברבים. "והֶעָבָר הַיּוֹם –