כל הפוסטים בעופרה יעקב

אני לא יכולה לסבול את זה יותר.
הרגע שבו הכל זועק מבפנים ונדמה שהעולם שלי מתנפץ לאלפי רסיסים הוא הרגע שבו כל תא בגופי זועק אני לא

לנדוד במרחבי הזמן.
הזמן. כל כך טבעי ומובן מאליו, כמו האוויר שאנו נושמים, עד כדי כך שאנחנו לא עוצרים רגע לשאול את עצמנו

להגן על הילדים.
טור קצת אישי. להיות הורה זה לא עוד תפקיד. להיות אמא זה לא להיות אחד ההורים. הבנות שלי הן היצירה

שאלה של ערך.
כמה באמת ניתן למדוד את ערכם של החיים? מה המשקולות לפיהם נדע לבחון את איכותם של חיינו? מתי אנחנו עוצרים

זכות הפרט, הזכות שלי.
התקופה האחרונה מציבה אותנו במידה רבה בליבה של שאלה מהותית על העמדת זכויות הפרט מול זכויות המדינה ועל כוחה של

תעצרו את הרכבת.
אנו חיים בימים טרופים בהם המציאות המוכרת לכולנו משתנה לנגד עינינו. מציאות שקוראת להסתגלות וגמישות בהתנהלות האישית, המשפחתית והעסקית. אבל,

רשת חברתית – רשת צל.
מאז שהייתי קטנה אמרו לי "ילדה צריכה שיהיו לה חברים". אני, רק רציתי להישאר בבית לקרוא שוב ושוב את הספרים

"סוף העולם פנימה"
כל כך הרבה מילים נאמרו בתקופה האחרונה על המגיפה שמאיימת להשמיד את האנושות, על הנגיף ששינה את חיינו ברגע אחד