2004 – 2023
יש סיפורים שלא עוזבים.
לא בגלל מה שקרה בהם בסוף, אלא בגלל הדרך שבה אדם בחר לחיות אותם.
רוני אשל הייתה בת של בית.
של משפחה.
של קשר עמוק, פשוט ואמיתי.
ילדה שידעה לאהוב, להצחיק, לדאוג, להיות שם.
כזו שממלאת חדר בנוכחות, בחיוך, באנרגיה שמדביקה את כולם.
המוטו שלה היה:
“תעשו הכול עם חיוך והכול יהיה קל יותר.”
ואולי זה מה שכל כך חזק בסיפור שלה ,
שהחיוך הזה לא היה רק רגעים קלים,
אלא דרך חיים.
רוני בחרה בתפקיד של משמעות.
תצפיתנית.
תפקיד שדורש אחריות, ריכוז, הבנה עמוקה של מה שעומד על הכף.
ובאותו בוקר של 7 באוקטובר,
כשהמציאות התהפכה,
היא הייתה שם.
עם קור רוח.
עם מקצועיות.
עם מחויבות.
היא זיהתה, התריעה, העבירה דיווחים, הזעיקה כוחות.
שעות ארוכות שבהן כל פעולה שלה הייתה עולם ומלואו.
ובתוך כל זה,
ברגעים האחרונים,
היא מצאה מקום גם להרגיע את אמא שלה.
“אמא, אני בסדר. לא לדאוג לי. אני גם אוהבת אותך.”
ארבעה לבבות אדומים.
יש משהו במסר הזה שנשאר.
לא רק הגבורה אלא האנושיות.
לא רק התפקוד אלא הלב.
ואולי זה האור שרוני משאירה לנו:
היכולת להיות גם וגם.
גם חזקים וגם רגישים.
גם מקצועיים וגם אנושיים.
גם בתוך סערה, לא לשכוח את מי שאנחנו.
ובימים כאלה,
כשאנחנו מחפשים על מה להיאחז.
יש משהו בדמות כמו רוני שמזכיר לנו
שגם בתוך החושך
יש אור שנשאר.
מערכת מדור לדור ואנוכי
מחבקות את משפחתה של רוני אשל ז״ל
ומבקשות לזכור לא רק את הרגע שבו נפלה,
אלא את הדרך שבה חיה.
יהי זכרה ברוך.
