2000–2023
יש אנשים שהנוכחות שלהם יוצרת מרחב.
לא כזה שמרעיש, אלא כזה שמאפשר.
מרחב שבו מותר להיות. באמת.
תפארת לפידות הייתה כזאת, ילדת אור וחופש.
צחוק מתפרץ, עיניים מקשיבות, לב פתוח עד הסוף.
לא מתוך סקרנות חודרנית, אלא מתוך הקשבה עמוקה, כזו שבסופה יש קבלה שלמה.
כזו שלא מנסה לתקן, רק להיות.
תפארת הייתה דבק אנושי,
מחברת בין אנשים שביום־יום לא אמורים להתחבר,
מים ושמן אבל איכשהו, כשהיא באמצע, זה עבד טוב.
היא לא הייתה “חברה של כיף".
היא הייתה חברה של נשמה.
כזו שיודעת לעקוף הגנות, לצלול לעומק, ולהישאר שם בלי פחד, בלי שיפוט, עם הרבה אמת.
סיפור מותה הוא גם סיפור חייה,
כי הערכים שהובילו אותה הם אלה שהובילו גם את הבחירה האחרונה שלה.
אחרי מסע ארוך בעולם, עם חופש כדרך חיים, תפארת חזרה לארץ לביקור,
כרטיס חזרה לאוסטרליה כבר חיכה לה.
אבל אז, ברגע אחד, בזמן אמת – היא בחרה שוב באדם שמולה.
כשראתה חברה שנוסעת לבד, היא עצרה,
סגרה דלת ובחרה לא להשאיר אף אחת לבד.
גם ברגעים הקשים ביותר, כשכבר הבינה את גודל הסכנה, היא התקשרה להוריה.
לא כדי להבהיל,רק כדי להיות בקשר.
כדי לומר: "אני כאן, ואתם איתי".
בעיניי, תפארת נרצחה בעת מילוי תפקידה כחברה
לא תפקיד רשמי, לא תפקיד שמקבלים עליו תעודה
אלא שליחות אנושית פשוטה ועמוקה:
להיות שם. באמת.
הערכים שהובילו אותה: חברות אמת, אחריות, חיבור, נוכחות
הם ערכים שאני כל כך מאמינה בהם בחיים ,בעשייה בקהילה,
בדרך שבה אנחנו בוחרים זה את זה, יום־יום, גם כשלא נוח, גם כשלא בטוח.
האור של תפארת לא כבה.
הוא נשאר בכל מי שפגשה, בכל מי שחוותה דרכה שייכות
ובכל רגע שבו מישהו בוחר לא להשאיר אדם אחר לבד.
יהי זכרה ברוך.
והאור ימשיך.
