לפעמים זה רגע קטן – מבט, שיחה, או שתיקה ארוכה מדי.
משהו קטן שמזכיר לנו כמה דק הוא החוט שמחזיק בין אנשים.
שם, בדיוק שם, מתחיל חיבור אמיתי.
יש מילה אחת שמחזיקה בתוכה גם את הלב וגם את האחריות – חיבור.
זה לא רק להיות ביחד, אלא לבחור להישאר מחוברים – גם כשלא מסכימים, גם כשיש
פערים של גיל, ערכים או עולם.
במשפחה, כמו בארגון, חיבור הוא דופק החיים.
הוא נבנה משיחות קטנות, ממבט שמקשיב באמת, מהיכולת לעצור רגע לפני תגובה – ולזכור שיש פה אדם מולנו, לא תפקיד.
הורה שמקשיב לילד הבוגר שלו – גם כשהוא בוחר אחרת – מחזיק חיבור.
מנהל שמקשיב לעובד שמאתגר אותו – מחזיק חיבור.
בחיבור יש תנועה עדינה: בין קרבה לעצמאות, בין נתינה לשחרור.
הוא דורש אומץ לא להתרחק כשכואב, ונוכחות להישאר גם כשאין תשובה.
לפעמים, דווקא השקט שבין המילים הוא המקום שבו החיבור מתרחש.
אני פוגשת הורים שאומרים: “אני רוצה שהילדים שלי ידעו שתמיד יש להם בית לחזור אליו.”
ואני פוגשת מנהלים שאומרים: “אני רוצה שהעובדים שלי ירגישו שייכים.”
שתי האמירות האלה הן בעצם אותה אמירה: שייכות נבנית מתוך חיבור.
ובחיבור – כמו במשפחה – אין מושלם.
יש בחירה יומיומית להחזיק את הקשר, להמשיך לדבר, גם כשהדרך לא פשוטה.
כי חיבור הוא לא מצב – הוא מעשה.
