יש מילים שקטנות בצליל וענקיות במשמעות. "סליחה" היא אחת מהן.
בעולם שבו הפצעים עוד פתוחים, הדעות מקוטבות, והלבבות לא תמיד פתוחים, הסליחה הפכה לא רק לאתגר, אלא לצורך קיומי.
אנחנו עם שבורח לפעמים מהכאב אבל זוכר אותו היטב.
יש פצעים שנפתחו כאן עוד מימי קום המדינה, ויש מי שעדיין מרגיש מקופח, ממודר, לא מובן.
התחושות האלה הן שורשיות, עמוקות ולא קיבלו מקום של ריפוי. הן הלכו איתנו דרך דורות, והיום
הן צפות ביתר עוצמה, בדיוק כשאנחנו כל כך זקוקים לאחדות.
כשאנחנו לא סולחים אנחנו נשארים מקובעים.
כשאנחנו לא חומלים אנחנו לא מאפשרים לצמיחה לקרות.
וכשאנחנו לא מביטים בעיניים של האחר באמת אנחנו מחמיצים את האפשרות לראות את עצמנו מזווית חדשה.
החמלה והרחמים, כך לימדו אותי החיים, הם שני עולמות שונים:
רחמים מביטים מלמעלה. חמלה היא בגובה העיניים.
רחמים יוצרים תחושה של ריחוק. חמלה מקרבת ומחברת.
ובמקום שבו יש חמלה יכולה להתהוות סליחה.
ובמקום שבו יש סליחה יכולה להיוולד תקווה וצמיחה .
זה לא תהליך קל. זה לא "פשוט לשחרר".
אבל זו הדרך היחידה לבנות מחדש את ארץ ישראל היפה. לא זו שבספרים אלא זו שבלבבות.
האנשים כאן מדהימים. אמיתיים. אמיצים. חצופים לפעמים אבל כנים.
נותני לב, גם אם לא תמיד מחייכים.
וכשצריך אנחנו שם אנו רצים ראשונים ובכל הכוח. ואז אנו לא מסתכלים מי נמצא סביבנו אנחנו פשוט אחד.
זה מה שמספרים החיילים המתנדבים שהם לא מצליחים להבין על מה ולמה אנחנו ממשיכים לעסוק
בפצעים הפתוחים.
אז אולי החודש הזה, שבין כסה לעשור, נניח רגע את הנשק הפנימי.
נפסיק להילחם כדי להיות צודקים וננסה פשוט להיות קרובים.
כי בין חמלה למלחמה מפרידה רק סידור אותיות. ובמלחמה כולם מפסידים.
אבל בחמלה – יש סיכוי שנצא מנצחים כולנו.
שנצליח ביחד ליצור שינוי שיביא לצמיחה מתוך האחד.
שנה של סליחה אמיתית, קרבה מחודשת, ועתיד שראוי לחיות בו – יחד.
