לפני יומיים הייתה לי שיחה עם אחת המתאמנות.
היא אמרה:
"ביום שאפסיק לכעוס כשאני רואה עוול – אני יכולה להניח את המפתחות וללכת."
המילים שלה הדהדו בי חזק.
משהו בהנחה שדווקא הכעס הוא הזהות שלה, גרם לי לעצור.
האם זה הכעס שמגדיר אותנו?
או אולי התגובה המוכרת, זו שכבר שנים אנחנו מאמינים שבלעדיה – לא נהיה אנחנו?
הרבה פעמים אנחנו מזהים את עצמנו דרך רגשות קבועים:
הכועסת, הנחושה, הרגישה, הלוחמנית.
אבל האם הזהות שלנו באמת מוגבלת לרגש אחד?
לדרך פעולה אחת?
או שאולי היא תנועה רחבה יותר, שמתרחבת ככל שאנחנו מוכנים לפגוש את עצמנו מחדש?
שאלתי אותה:
"ומה יקרה אם יום אחד תראי עוול – ולא תכעסי? אולי תרגישי אחריות? אולי חמלה?"
היא שתקה.
ואני הרגשתי – שזו השהייה חשובה.
כי שם, בתוך השתיקה, מתחיל הסדק של שינוי.
שם נולדת האפשרות לזהות רחבה יותר.
הזהות שלנו לא חייבת להיות תגובה קבועה.
היא יכולה להיות בחירה חיה, פתוחה, נוכחת.
היא לא קופסה – היא מרחב.
אז מי את כשאת לא בכעס? מי אתה כשאתה לא בהגדרה?
האם יש בתוכך חלק אחר, שקט יותר, שעדיין מחובר לעולם – אבל מגיב אחרת?
אם השאלות האלו נוגעות בך, אולי זה הזמן לעצור לרגע,
ולהתבונן:
מי אני – כשאני מסכימה להיות משהו חדש?
