יש תקופות בשנה שמזמינות אותנו לעצור – לא כהתכנסות סגפנית, אלא כהשהיה חכמה.
האביב הוא אחת מהן. משהו בפריחה, באור החדש, בתחושת ההתחדשות הפנימית – משדר שהנה, יש הזדמנות. ולא הזדמנות לעשות, אלא הזדמנות להיות. להקשיב. לכוון.
כי כיוון הוא לא רק נקודה במרחב. כיוון אמיתי נולד מתוך בירור פנימי: מי אני? מה חשוב לי באמת? ולמה זה חשוב לי? לאן אני רוצה ללכת – לא רק מבחינה אישית, אלא גם כחלק ממרקם חברתי רחב יותר.
כאן נכנס המושג שפוגש אותי שוב ושוב בעבודתי – חזון אישי-חברתי.
חזון אישי-חברתי איננו רק משאלת לב או שאיפה כללית. הוא מפת דרכים חיה, מחוברת לערכים, לייעוד, למשמעות. הוא עוזר לנו למקד לא רק מה אנחנו רוצים להשיג, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות בתוך מה שאנחנו עושים – כהורים, כבני קהילה, כאנשים שפועלים בעולם עם כוונה. חזון כזה מייצר בהירות: הוא מצייר כיוון שאפשר לכוון אליו מצפן, לא רק לכתוב עליו ברשימות.
והמשכיות? היא לא בהכרח תנועה ישרה קדימה. לפעמים זו דווקא היכולת לסגת רגע כדי לדייק את הדרך. המשכיות בריאה שומרת על קשר עם מה שכבר היה – אבל לא נכנעת לו. היא ניזונה מהעבר, אך לא נגררת אחריו. כמו גזע עץ עתיק שיודע בכל אביב להצמיח ענפים חדשים – אך לא שוכח את שורשיו.
אז באביב הזה אני לא מבקש רק להתחדש. אני מבקש להתכוונן. כי הזדמנות בלי כיוון היא רוח חולפת, וכיוון בלי חזון הוא רק תנועה ריקה. אבל כשיש חזון אישי-חברתי שמחזיק ערך, משמעות ושייכות – גם הדרך, גם ההמשכיות, וגם נקודת ההתחלה, מרגישים אחרת לגמרי.
