באוטומט כולנו, הרוב בודאי יענו ויגידו בריאות למשפחתי, לי ולכולם.
אכן זה באמת אחד הנושאים החשובים ביותר, כי ללא בריאות אנחנו מוגבלים, והיכולת שלנו לעשות, לחיות, לתרום, להיות חלק קיימת במידה מצומצמת.
אך המציאות שלנו היום השתנתה. היום, אפריל עשרים וארבע, אנחנו במציאות מורכבת ותחושת הביטחון שלנו התערערה, התחושה היא שמישהו לקח את השטיח מתחת רגליי, ואיני יודעת איך ממשיכים.
איך אני מייצרת ביטחון למשפחה שלי?
לילדים שלי – הצעירים והבוגרים?
ממה אני שואבת את החוזקות והכח להמשיך ולהאמין?
איך אני מייצרת ביטחון?
שאלות נוקבות וחשובות שעולות מתוך צורך אמיתי, ואנו ההורים מחויבים למצוא תשובות. אני חושבת שבראש ובראשונה עלינו להבין שזה מצב חדש, שלא היינו בו בעבר, אף אחד לא הכין אותנו, והוא מכיל בתוכו אינספור מצבים שאין להם פתרון זהה. לכן, בואו ניקח נשימה, וניתן לדברים לחלחל, ניתן מקום לחשיבה, לסבלנות וסובלנות, ניסוי וטעייה, כי אנו נלמד על עצמנו מה הכי נכון ומתאים אצלנו במשפחה.
במשפחה אחת האב נעדר כמה חודשים, היה במילואים, במשפחה אחרת הבן, הבעל. המון מקומות שצריך למלא את החלל שלהם או לתת הסבר איך כרגע חיים ללא. המציאות הזו פוגשת אותנו במקום של דאגה, פחד וחששות, ואני מתלבטת איך נכון לתווך לילדים את קשת הרגשות מחד, ומאידך איך אני אוספת את עצמי ומתפקדת בכל המישורים.
ההמלצה שלי, שהיא טובה תמיד, היא לנסות ולייצר שגרה ככל שניתן. השגרה, שלעיתים אנו "מקטרים" עליה, היא מבורכת ובעיקר שומרת עלינו. היא מכריחה אותנו להיות בפעולה, בתנועה, לעשות ולייצר.
היא שומרת על סדר יום ותומכת בנו, לכן לא לוותר, וכל יום להוסיף עוד משהו שאנו מחוייבים לו, ואני מדברת על הרגלים טריוויאליים כמו צחצוח שיניים, שעת שינה, ארוחת צהריים ועוד. ניתן להוסיף ספורט, להתחיל בקטנה, חמש דקות ולאט לאט לעלות. כמובן שהפעילויות קשורות בגילאי הילדים שבמשפחה, קטנים או גדולים, להתאים. לגדולים הייתי מקפידה על "מפגש משפחתי" בו כל אחד מספר משהו על עצמו, איך עבר לו היום, מה כאב לו, מה חיזק אותו, מה ריגש אותו, משהו טוב שעשיתי ועוד.
יצירת הרגלים אלו מטיבה עם כל אחד מבני המשפחה ומחזקת את הקשר המשפחתי והידיעה שאני לא לבד, יש מי שמקשיב לי, רואה אותי, ובעיקר הידיעה שאני שייך, שאני חלק – תחושת השייכות היא כח עצום, השתמשו בו!
