כך אומר הסופר והעיתונאי יוֹרי ינובר, מחבר הספר המרתק "אבא היה מכחיש שואה", שקורא תיגר, בשנינות ואפילו בהומור, על מהות העם היהודי, על השקרים שאנו מספרים לעצמנו על אלוהים, ומה שהוא מכנה "הפורנוגרפיה של הנצחת השואה"
מאת זהר נוי
אם חשוב לכם לקבל פרספקטיבה חדשה ומאוד לא שגרתית על התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות מנקודת מבט נטולת אשליות, אך לא דיכאונית אלא להיפך, חדורת אופטימיזם והומור, אזי "אבא היה מכחיש שואה" שכתב יוֹרי ינובר הוא ספר חובה בשבילכם.
בספר מתאר העיתונאי והסופר יורי ינובר את מערכת היחסים שלו עם אביו, שעבר את שואת אירופה בגטו ובמחנות הריכוז בפולין ובעקבותיה את מערכת היחסים שלו עם אלוהים ועם אחיו בני העם היהודי. הספר כולל קובץ מאמרים, סיפורים, ופה ושם בדיחות.
יוֹרי נולד בתל אביב ביום הכיפורים של שנת 1954, לאב ניצול שואה ואם ילידת הארץ. הוא גדל בשכונת רמת חן והתגייס לצבא ב-1972. מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום ההולדת ה-19 שלו. הוא בילה אותה עם צוות הוויי נח"ל בהופעות בפני חיילים בחזית ועבר את התעלה לאפריקה עם הצנחנים של אריק שרון. עם תום השירות יצא ללמוד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ניו–יורק ונשאר שם 36 שנים. הוא נישא לאשתו ננסי ילידת קליפורניה וחי אתה ועם בתם ירדן בלואר איסט סייד של מנהטן.
בשנותיו בניו יורק הספיק יוֹרי ינובר לעבוד כנהג מונית צהובה (איך אפשר לא?), לעבוד עם ילדים בעייתיים, לכתוב טור קבוע בעיתון היורדים "ישראל שלנו" ובמהדורה האמריקאית של "ידיעות אחרונות", להפיק ולהגיש תכניות רדיו, לערוך את המגזין היהודי הראשון באינטרנט, להפיק את הפורטל היומי הראשון של חדשות על יהודים וישראל USA Jewish, לעבוד כעורך בסוכנות הידיעות של תנועת לובביץ', ולהוציא לאור מקומון מצליח בדרום מנהטן.
הוא גם היה הדי ג'יי הראשון על ספינת הרדיו הפירטית של ערוץ שבע.
בשנת 2011 חזרו יוֹרי ואשתו ארצה עם בתם. שבע שנים לאחר מכן התאלמן מאשתו ומאז הוא עוסק בלימודי יהדות ובכתיבה.
"אבא היה מכחיש שואה" הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "רוקדים ובוכים" (משי, 1994) שעוסק בשנתיים האחרונות בחיי הרבי מלובביץ', "How Would God really Vote" (בן יהודה פרס, 2004, עם לארי יודלסון) – קובץ מאמרים על דת ופוליטיקה בארה"ב, וספר המדע הבדיוני "The Cabalist’s Daughter" (בן יהודה פרס, 2008) על נערה יהודייה שהפכה לגואלת העולם.
הספר "אבא היה מכחיש שואה" (הוצאת אוריון) מתחיל בלילה קפוא במחנה עבודה נאצי עם שורות של אסירים עירומים הניצבים על מגרש המסדרים לפני תחילת מסע המוות מערבה בחורף 1945.
יורי ינובר כותב: "הבחירה בשירת ההלל הייתה מקרית לחלוטין. היא פשוט הייתה הכדור שהיה תחוב בלוע הקנה באותו רגע ולכן היא זו שנורתה אל חלל החורף השטני ההוא. כל שיר אחר, כל תפילה אחרת, היו זוכים במוקדם או במאוחר לאותה התגייסות המונית של נשמות תאבות מרי. זאת לא הייתה תפילה לאלוהים כי לאיש שם לא היו אשליות לגבי מלך העולם ישתבח שמו בחורף של 1945. אם שרדת את שש שנות האורגיה הרצחנית של ציד האדם וההזדאבות של כל שכניך על הפלנטה, ידעת בלי שום שמץ של ספק שאלוהים לא היה מעולם, או היה ומת, או היה ולא אכפת לו, או היה והוא סדיסט מרושע, או היה והוא תקוע משום מה באותה דקה נוראית שלפני עלות השחר שבה מידת החסד נעלמת והיקום מוצף בשאגת כעס ללא גבולות".
אתה כותב: "אבא שלי, שהיה ניצול אושוויץ, היה מכחיש שואה כי בשבילו היא הייתה מגרש משחקים מטורף וסבא, שהיה חסיד גור, קפץ אל האש בשמחה ולא הבין מה זה בכלל השואה שכולם מדברים עליה". זה דורש הסבר.
"בזיכרונות השואה שאבא שלי השאיר לי, המוות לא שולט וגם הרעב והסבל היו גורמים משניים. השכול לא זכה אפילו להכרה מינימלית. אבא והחברים שלו היו מכחישי שואה כי הם כמעט לא דיברו על הנושא וגם כשדיברו, זה היה דרך פילטר צר ומאולץ ולא בצורה חופשית. הם היו בורגנים ישראלים תאבי שמחה והרפתקאות קטנות – הם עשו פיקניקים על שפת הכינרת, הם דיברו על פוליטיקה ורכילות סביב קערות חומוס וגרעינים, אבל לא על המחנות ולא על שש השנים הנוראות שניתקו אותם מכל היקר להם. לנו, בני הדור השני של ניצולי השואה, הם השאירו חור שחור במקום היסטוריה".
למה הוא נהג כך לדעתך?
"כי לא היה לו כוח להתמודד עם הכאב. הוא רצה חיים שקטים וזאת גם אחת הסיבות שהוא התחתן עם אימא שלי שהייתה אישה יפה, אבל לא משכילה ולא היה לה מושג מה קרה בשואה. אבא שלי ידע שעם אימא שלי הוא לא יבלה את כל הלילות בבכי על כל מי שנספו ולא יתייסר מתחושות אשמה. הוא לא רצה את זה. הוא רצה להיות יהודי חדש בארצנו ולא לעסוק בשואה".
ינובר מערער על טקסי הנצחת השואה, ויותר מזה על שהפכנו את השואה לערך אוניברסלי, וכמובן לא עבר זמן רב עד שילדי המרצחים קוראים לנו היום נאצים. הוא גם מתמודד ללא מורא עם השאלה הנצחית "איפה היה אלוהים בשואה?".
"אם אנחנו מתייחסים לאלוהים כאל כל יכול, המסקנה המתבקשת היא שהוא רצה שירצחו אותנו בשואה", פוסק ינובר שגדל כחילוני והתחיל לקיים מצוות ב-1983. "רוב הסיבות שאני שומע על למה היתה שואה הן הסברים של פחדנים. מאשימים כל מיני אנשים – גרמנים, ציונים, רבנים, פולנים, אוקראינים, היטלר, אייכמן – וזה שטויות. האשם הוא אלוהים".
למה אתה מתכוון ב"פורנוגרפיה של הנצחת השואה"?
"מי שמציץ בתמונות הנוראות ההן מהשואה עושה זאת בהכרח מעיני הרוצחים. ובהכרח משהו מנפש החיה הטורפת עובר אלינו. איך ייתכן שלא יעבור? זה לא משנה אם נשתדל להתייחס בשיא הכבוד למסכנים ולמסכנות שבתמונה – אנחנו יצורים קיומיים, ואת הבנאליות של הקיום אי אפשר לכבות, וכשחבורה של נשים עירומות, חשופות מבושים מוצגת לעינינו – בין במוזיאון, בין בספר זיכרון, בין באינטרנט – אין מה לעשות, אנחנו מתגרים מינית כי אנחנו בני אדם חיים ונורמליים, ונשים עירומות זה מגרה.
"בסרט פורנוגרפי אין לדמויות עומק מלבד הפרטים האלמנטריים שהצופה צריך לדעת כדי ליהנות מחוויית הצפייה: עקרת הבית, האחות, הרופא, השליח עם הפיצה. מעבר לסקיצות האלה אין לנו צורך בשום סיפור רקע, ואפילו את שמות המשתתפים לא כל כך חשוב לנו לדעת. בהנצחות השואה למיניהן זה פחות או יותר אותו דבר. יש פרדיגמות קבועות, עלילות אלמנטריות – יותר סכמה מעלילה".
לא פשוט להיות יהודי בתקופה הזאת. אתה באמת חושב שיום אחד נשלים ונחיה בהבנה איש עם אחיו?
"בפזמון 'דיינו' בהגדה של פסח, הפרינציפ הוא שגם אם אלוהים לא היה עושה בשבילנו א, הוא בכל זאת עשה ב ועל זה דיינו, אבל יש שם שורה אחת תמוהה: 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו'. סליחה? גררת אותנו במדבר, עייפים ורצוצים, עד הר סיני ובסוף לא נתת לנו את התורה? איפה פה הדיינו? רש"י מסביר בפירושו לפסוק 'וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר' (שמות יט, ב): 'ויחן' (ולא 'ויחנו') – כאיש אחד בלב אחד. כשניצבנו מול ההר התחברנו פתאום עם כל אחינו ואחיותינו, לרגע אחד זכינו למתנה האלוהית הגדולה מכולן, להיות בראש של היהודי שלידי, להבין אותו, אבל לגמרי, ואז פתאום הכול נעשה מובן, כל הקיום שלנו, בלי קנאה ובלי שנאה ובלי בלבול. זה לא היה מצב נורמלי, זה היה רגע בו התקיימנו על הפסגה הרוחנית שבדרך כלל שמורה רק לאלוהים.
"אני יודע שיום אחד נשוב ונקבל את המתנה הזאת מאלוהים".
הספר "אבא היה מכחיש שואה" זמין בחנויות הספרים המקוונות
כיתוב תמונה: קרדיט צילום: יורי ינובר (צילום: עידו סקעת)
