הפעם לכבוד השנה החדשה, בחרתי לשתף אתכם במשהו אישי – באהבתי הראשונה.
לא, זה לא מה שאתם ודאי חושבים. הסיפור הוא לא על התאהבות של ילד וילדה או נער ונערה, אלא על האהבה הראשונה שלי למילה הכתובה.
זה התחיל כך – משפחתי עלתה ארצה כשאני הייתי בת חמש ואת סיפורי הילדים שהוריי סיפרו לי עוד בחו"ל, אינני זוכרת. הסיפורים הראשונים שזכורים לי הם מהשנתיים הראשונות שלנו כאן בארץ.
כיוון שעלינו מאורדיה, שהיא היום חלק מרומניה אך בעבר הייתה שייכת להונגריה ותושביה ברובם דוברי הונגרית ואימי במקור מבודפשט, השפה בה הוריי דיברו וסיפרו לי סיפורים הייתה הונגרית. כיוון שביוקנעם שהייתה אז עיירת פיתוח, מקום מגורנו בשנים הראשונות לחיינו כאן, לא ניתן היה להשיג ספרים בכלל ובוודאי שלא בהונגרית, סבתי שלחה לנו אותם בדואר מבודפשט. היו אלה הסיפורים והמעשיות של האחים גרים בגרסה מאוירת וצבעונית מאוד.
אני זוכרת במיוחד את הסיפור "הזאב ושבעת הגדיים" ואת "כיפה אדומה" ואת הקסם שסיפורים אלה השרו עליי. היו אלה הרגעים שהתאהבתי בסיפורים והתאהבות זו, כנראה, סללה את הדרך למי שהפכתי להיות בהמשך חיי – סופרת, מנחת סדנאות כתיבה, מלווה אנשים בתהליכי כתיבה ועורכת ספרותית.
ובאשר להחלטה שלי לכתוב בעצמי, גם זו קשורה להתאהבות שלי במילה הכתובה. זה קרה בגיל שבע בחגיגת יום ההולדת שלי בקרב משפחתי המצומצמת. סבי כתב שירים למגרה ונהג לכתוב שיר לכבוד כל אחד מבני המשפחה שחגג יום הולדת. כמובן גם אני קיבלתי שיר כזה בכול שנה ביום ההולדת שלי, עד לפטירתו.
באותה חגיגת יום ההולדת שבע, אימי הקריאה לי את השיר שסבי שלח עבורי בדואר, כמובן שהוא היה כתוב בהונגרית. היא תרגמה והסבירה, אך המשמעות של השיר לא הייתה חשובה בעיניי. מה שהילך עליי קסם היה דווקא הצליל של המילים הכתובות ועצם העובדה שקיבלתי שיר במתנה.
באותם רגעים החלטתי שגם אני אהיה משוררת ואכתוב שירים.
בהמשך, אכן מימשתי זאת וכתבתי שירים, אך החל משנות העשרים המאוחרות שלי ואילך מצאתי שהכתיבה הפרוזאית – כתיבת סיפורים מתאימה לי יותר. אי לכך, מאז אני מתמקדת בכתיבת סיפורים.
אכן המילה הכתובה היא אהבתי הראשונה, אליה נשארתי נאמנה לאורך כל חיי, גם אם היו אי אלו משברים בדרך למימושה בסיפורים שלי ובהנגשתם לקהל הרחב מתוך המחויבות לא להשאירם במגרה.
קטי פישר – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני
טל' 052-3836231
