במאמר זה אעסוק בנושא שלא מרבים לדבר עליו, ומטעמים מובנים נמנעים מלעסוק בו:
קבלת החלטות בסוף החיים.
בנושא זה, שהינו חשוב ביותר, עוסק "חוק החולה הנוטה למות", התשס"ו – 2005.
כידוע, במדינת ישראל אין המתת חסד, וחוק זה חוקק על מנת לתת בחירה לחולים שהוגדרו כנוטים למות, בדבר קבלה או הימנעות מטיפול מאריך חיים.
מטרת החוק הינה לאזן בין ערך קדושת החיים, לבין רצון האדם לאוטונומיה על חייו ושליטה כיצד לסיימם אם מתברר שהוא חולה סופני ואין עוד תוחלת לטיפול.
ראשית, נשאלת השאלה: מיהו "חולה הנוטה למות"?
החוק קובע שחולה הנוטה למות הינו אדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא, ותוחלת חייו, גם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על חצי שנה. רק רופא רשאי לקבוע האם חולה יוגדר כחולה הנוטה למות.
באופן כללי, החוק כולל את הזכות לדרוש טיפול רפואי ולהפסיק מתן טיפול רפואי שכבר החל, לאחר שאדם הוגדר כחולה הנוטה למות.
על פי חוק החולה נוטה למות, אדם, כאשר הוא כשיר ובריא, יכול להביע את רצונו מראש לגבי טיפול רפואי עתידי בו, אם וכאשר הוא יוגדר כחולה הנוטה למות, הוא יכול להשאיר הנחיות בכתב בהן הוא יציין לגבי הטיפול הרפואי שיסכים לקבל או שירצה לא לקבל, במידה שיהיה חולה הנוטה למות במצב שאינו כשיר לקבל החלטות.
החוק גם מאפשר מתן ייפוי כוח לאדם אחר, והרופאים יהיו מחויבים לקבל את הוראותיו של מיופה הכוח.
את ההנחיות המקדימות ואת ייפוי הכוח יכול למלא רק אדם שהינו כשיר ובריא.
אדם שכבר הוכרז מראש כנוטה למות, לא יוכל למלאם, ולכן חשוב לערוך אותם במועד.
את ההנחיות המקדימות וייפוי הכוח לפי חוק החולה הנוטה למות יש להפקיד במשרד הבריאות ולחדשם כל חמש שנים.
אז נכון שלא נעים לעסוק בנושא זה, אך מי שחשוב לו לשלוט ולקבל החלטות גם בסוף חייו, מוקדם שיקדים לעשות זאת.
