אני יושבת מול קופסה מיוחדת הנפתחת לשני צדדים, בצבע ירוק מתקלף, קופסת שלושת הקומות האוצרת בתוכה אוצרות והאוצרות, כפתורים. ופתאום עולים זכרונות של ילדות, של אמא מרכיבה את משקפיה, ערמת בגדים לתיקון לידה, רוכנת אל מחט קטנה, בלתי נראית ומנסה להשחיל את החוט, מלפפת אותו בידיים מיומנות סביב זיז בולט בראש המכונה ורגליה נעות על הדוושה תוך שהיא מסובבת בידה השמאלית את גלגל מכונת התפירה. היה בה שקט, כאילו תנועות הדוושה הרגיעו אותה. היא הייתה עוצרת, מסיימת לסובב את הגלגל ואז בודקת, בוחנת בגדים שנפל להם כפתור, מחפשת בכל קומות הקופסה ומוצאת אחד תואם בגודל ובצבע הרצוי לאותו הבגד. בתוך אותה קופסה הייתה לה שקית ניילון בתוך השקית נייר שעטף, כך הבנתי, אוצר. כפתורי זכוכית בצבע תכלת מנצנץ. אמא שמרה על הכפתורים הללו. מעולם לא יצא לי לשאול אותה, ידעתי שהכפתורים הללו חשובים לה במיוחד והיא ידעה שאני מעוניינת להחזיק אותם והם אוצר בשבילי כפי שהם בשבילה. תמיד החזרתי את כפתורי הזכוכית ביראת קודש, עטפתי אותם, קודם בנייר ואחר כך בניילון והנחתי אותם בקומה שאמא יעדה להם תחובים שם בפנים שלא יראו ויהיו גלויים.
כפתור במקורו נועד לקישוט והיה מצרך נדיר ויקר בעת העתיקה, אולם כפתור הסוגר לולאה מייצר פתרון עבור הבגד הפתוח, עבור האדם אותו הוא לובש. אין פלא אם כך שבתוך המילה כפתור מסתתרת לה המילה פתור – פתרון לדילמה. לבישת בגד מכופתר דורשת תשומת לב וכמה מרושלים אנו נראים אם כפתרנו לא נכון את הבגד. אולי בעצם כל חיינו אנו מתמודדים עם דילמות, קונפליקטים, לולאות סבוכות יותר ופחות עד שמגיע הכפתור ומאזן, סוגר את הקונפליקט, את הבגד בדרך טובה ונוחה לנו, אנו הלובשים אותו. לולאה פתוחה, ריקה מתוכן, מייצרת דילמה, מוציאה אותנו מאיזון, היא הלא נודע שלנו הכפתור, שונה בתכלית השינוי במהותו משלים את החסר, מביא את האיזון שבבגד, האיזון שלנו.
בעת בניית המשכן הצטווה משה על ידי אלוקים לבנות מנורה שתאיר תמיד, תהווה סמל לקיום העם היהודי, קישוטי המנורה היו כפתור ופרח. צורתו של הכפתור הייתה כדורית ולא שטוחה כפי שהיא בימינו." ועשית מנורת זהב טהור "..גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.." מאז ועד המאה העשרים הצירוף של "כפתור ופרח" הפך למטבע לשון בהקשר של מחמאה והערכה גדולה, מלאכת מחשבת והיא המקבילה הפחות מוכרת ל "וואו", "מהמם" של ימינו. שתי הצורות הן הכפתור והן הפרח הן מעוגלות ללא קווים שבורים ובחווית המתבונן מייצגות הרמוניה ושלווה, צורות אינסופיות.
אני חושבת על ההבדל בתשומת הלב שאמא ובני דורה נתנו לפרטים הקטנים, תפירת כפתור, איחוי קרע, הקדשת הזמן לעומת העת הזו בה הטכנולוגיה מזמנת לנו אינסוף אפשרויות מבלי לזוז "הכל בלחיצת כפתור" מטבע הלשון הרווח בימינו.
וחשבתי לעצמי, אנחנו כפתורים, לפעמים נפרמים מבגד, נראים אולי שחוקים מצבע ומנסים שלא להשחק, דברים עבורנו לעיתים לא פתורים ואנו מנסים להשאר עדכנים ככפתור הייטקי אולם איכשהו תמיד מבקשים לחזור בסוף יום לספה הנוחה בביתנו להתכרבל להתעגל לשים כף יד בכף ידו של אהובנו, את היום הזה פתרנו וביום הבא יצוצו כנראה לולאות אחרות ואנו נתפור לכל אחת מהן את הכפתור המתאים לה.
אתם מוזמנים להאזין לשיר של אושרי כהן המוכשר – "כפתורים"
אורלי צאיג – מדריכת הורים
