הטעות הגדולה שלך בהתמודדות עם תופעת הדחיינות היא, בדרך כלל, העיסוק המיותר באחד משני המצבים הבאים:
1. הכחשה: זהו המצב בו אתה פשוט ממשיך בעשייה או אינך ממשיך בה ובכל זאת מעמיד פנים שהדחיינות אינה קיימת.
הבעיה עם הכחשה היא כי בדרך כלל אתה מכחיש שאתה נמצא במצב של הכחשה. במילים אחרות: אינך מודע לדחיינות שלך כי כל הרעיון של הכחשה הוא לא לשים לב או לבחור לא לשים לב.
לנתח כל מצב מעבר לכל פרופורציה: זה, במובן מסוים, פן שונה מההכחשה. אבל הניתוח הזה לא עוזר להפחית את הדחיינות. למעשה ניתוח יתר, בדרך כלל, מחמיר את תסמיני התופעה.
אתה מבלה כל כך הרבה זמן במחשבות על הדחיינות שלך ומשקיע כל כך הרבה אנרגיה נפשית כדי לפענח את הסיבות שלה, כך שבעצם אתה מגדיל את אי העשייה שלך. זהו טריק נוסף שהדחיינות מפעילה עליך כדי לשמור עליך במצב שיתוק.
"אולי אני סובל מדחיינות כי אני חושש מכישלון. או אולי זה לא הפרויקט הנכון ובגלל זה אין לי מספיק מוטיבציה? או יכול להיות שהדחיינות שלי קשורה לכך שאני לא בטוח מספיק בידע ובניסיון שלי כדי לנסות פרויקט חדש?
שני מצבים אלו – הכחשה וניתוח יתר של המצב, מובילים בסופו של דבר לאותה תוצאה: יותר ויותר משימות שעוברות לאזור הדחיינות.
האם יש דרך להימנע מטעות קטלנית הזו?
מה שאתה צריך לעשות הוא לשאול את עצמך שאלות חדשות:
מתיהדחיינות באה לידי ביטוי?
2. איך הדחיינות באה לידי ביטוי?
בדרך זו תפתח את רמת המודעות הנחוצה לך כדי לנקוט בפעולה ולעשות את הצעד הבא ולהתגבר על הרגלי הדחיינות המשתקים את העשייה שלך.
