אני מאד אוהבת להוציא אנשים לחופשי.
אחרי שאנו עושים מספר חלופות ניתן כבר לראות את השרש של הטיפוס מבצבץ.
פתאום האדם כבר לא רוצה שמשהו או מישהו יכתיב לו איך להיות.
כי המוח שלנו לא רק שומר עלינו וחי מאזהרות כמו "תיזהרי, מנצלים אותך"
"תיזהרי החיים מפתיעים" או אולי "את רעה, תזהרי, יענישו אותך (שוב)" כל טיפוס והאזהרות השייכות לו.
אלא הוא בונה לנו בית כלא מזהב ומנחה אותנו מיידית "את חייבת לסרב", (אנשי הלא), או "את חייבת לראות מהיכן תבוא הרעה ולהיות מוכנה לכל תרחיש" או "את חייבת להתקיף עכשיו" וכך הוא מנהל לנו את החיים בלי שתהיה לנו בחירה.
כשאני שומעת מונחה שלי אומר אני חייב/צריך/מוכרח אני יודעת שעכשיו המנגנון שלו מדבר. אני יודעת שהוא באמת חושב שהוא מוכרח. שאין לו כרגע בחירה. ואז אני מבררת למה אתה חייב? מה המוח אומר לך בהחלטיות רבה, ומציג לך שזו האמת? ואז מתברר העיוות הגדול.
מי שבאמת רוצה יכול להבין מה עומד בשרש הטיפוס שלו.
שם יושבת הבושה הכי גדולה. ורק אם מצליחים להערים עליה, ניתן להיפרד ממנה לעד.
אממה? לא לכל אחד מתאים להשתחרר מהעבדות שלנו. כי אם המנגנון מריץ אותנו בכל בוקר להשיג אהבה, הערצה, חופש, צדק וכו – כל טיפוס והצורך העיקרי שלו, למחרת בבקר נקום ללא מטרה. פתאום נצטרך לבחור מה באמת אנחנו רוצים. מה באמת חשוב לנו או לעולם.
בכל תהליך התפתחות אנחנו בעצם מקדמים את החופש האמיתי שלנו. אנו מאפשרים לעצמנו חופש מהמנגנון. אנו מאפשרים לעצמנו להיות בחופש בחירה; האם להאמין למוחנו, או לבחור מה'הנני', מהחלק שמשתמש במוח ומקשיב למחשבות.
רק כשאנחנו משתחררים מכבלי העצמי, אנחנו מתחילים לחיות מבחירה אמיתית. רק אז מנצנצת ומאירה הנשמה, ואנחנו מתחילים לפעול מתוך הצורך האמיתי ומהבחירה החופשית שלה.. לאנשים אלו אנו קוראים אנשים מוארים, וזה אכן נראה אחרת!
