אנתוני רובינס בספרו 'להעיר את הענק שבפנים' כותב כי כדי להגשים דברים בחיינו אנחנו צריכים ליצור עוגנים בעתיד שלנו.
אם לא יהיו לנו עוגנים בדמיון כחלק ממציאות חיינו, לא נוכל להגשים אותם.
בשיטת "החלופה הרגשית" אנחנו מטמיעים את העוגנים כשאנו הולכים אחורה אל שנות הילדות או הנערות שלנו.
יש ערך מוסף ענק לבניית הדמיון בעברנו הרחוק. אותו עוגן שאנו יוצרים בעברנו הוא הרבה יותר מציאותי, מאחר והוא קשור למשהו שבזיכרוננו אכן קרה במציאות. בנוסף, 'על הדרך' אנו בונים לנו חוויה שגורמת לנו להרגיש שאנו ראויים לחיים הטובים ביותר.
אני אכן מאמינה שכל אחד ראוי לחוות את החיים במצבם האופטימלי. זה שאנשים שחיינו בסביבתם לא היו מושלמים, לא אומר, שאנו כילדים לא היינו ראויים לטוב ביותר.
וחשוב לי מאד שכל אחד יוכל לחוות מהו הטוב ביותר עבורו. איזו חוויה זו לגדול אצל ההורים הטובים ביותר, ובתנאים האופטימליים.
וכשאני והמונחה יוצרים יחד את החוויה הזו בעברו, ובעזרת מספר כלים פשוטים שיצרתי מטמיעים אותם בזכרון הארוך, נפתחת בפניו ההזדמנות גם לחוות את מה שהוא היה ראוי לו מלכתחילה, וגם ליצור את העוגן הנצרך עבורו להגשמתו.
מעבר לכך יש ערך ענק מבחינה פסיכולוגית, כשאנו בעצם בונים את עברנו מחדש.
אני רואה בכך הזדמנות ענקית לא רק לשינוי הרגשי שנעשה תוך כדי יצירת הזיכרונות החדשים, אלא גם לבניית האישיות, בפתיחה וסגירה של תהליכים פסיכולוגיים בריאים שלא זכינו לחוות. כל זאת, בהתחשב בכך שהזכרונות שלנו לא מדויקים מאחר והם מלאים פרשנויות ולא מתארים את מה שקרה באופן נקי וקר. לכן בעיני, אין צורך להיצמד למה שלא תומך בנו ובחיינו היום. אפשר וכדאי ליצור את החלופות המתאימות.
לסיכום, אני מאמינה שליצירת העוגן בעבר יש מעלה יתרה עצומה על יצירת העוגנים בעתיד.
רוצים לחוות? שלחו ווטסאפ אל 0528167090
