מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
אתמול התבשרתי שבני עומד להתחתן. שמחתי! חיכיתי לבשורה כזו וקיבלתי איחולים.
מאותו הרגע התחילה רכבת הרים.
איך מפגישים את שתי המשפחות. האם יסתדרו? היכן יערך המפגש? מי יממן אותו? האם קונים מתנה לכלה, למשפחתה, מה מקובל ועפ"י איזו עדה?
איך מפיקים את החתונה, האם תהיה אזרחית או עם טקס דתי? כמה מוזמנים יהיו? מי יוזמן ומי לא? יהיו ריקודים, לא יהיו ריקודים…
מרגע זה מתחילה מסכת דיונים בה תיבחן יכולתם של בני-הזוג להגיע להחלטות משותפות ולהעמיד את משפחת המוצא מול רצונם והחלטתם המשותפת.
הם עומדים בפני מצב בו צריכים לקחת בחשבון את רצונם כיחידם, כזוג, כילדים למשפחת מוצא ולנהל בו-זמנית מו"מ בינם לבין עצמם ובינם, כזוג, לבין שתי המשפחות.
כל זאת במקביל להפקת האירוע עצמו, על כל המשתמע.
ללא ספק הדבר יוצר ריבוי של מקורות לחץ המשפיעים על הזוגיות. מה הפלא שכמעט אפשר להשתגע !?!
אם נחשוב על כך שדווקא בתקופה זו ייווצרו הרגלים ו"חוזים בלתי כתובים" לגבי התנהלות בני-הזוג בעתיד, הרי שתקופה זו הנה קריטית.
האם כל אחד מבני-הזוג מודע לרצונותיו וצרכיו ומסוגל להביע אותם מול בן הזוג ומול משפחת המוצא שלו?
איך בני-הזוג מגיעים להחלטות משותפות? האם ע"י כניעה או ע"י התחשבות? מה איכות רמת הדיאלוג והאם הוא פוגע או משפר את איכות הקשר הזוגי?
באיזה מידה ובאיזו דרך תילקח בחשבון דעת המשפחות בקבלת ההחלטות המשותפות?
הפקת האירוע כשלעצמה יכולה בקלות להפוך מהתרחשות חגיגית מרגשת לזירת היאבקות בין בני-הזוג, בין כל אחד מהם למשפחת המוצא וכמובן גם מול ספקי השירות של האירוע.
ארגון האירוע שואב משאבים כספיים, נפשיים וזמן עד שלעיתים המשמעות הרוחנית והרגשית של האירוע הופכים לשוליים.
ישנם מצבים בהם ריכוז האנרגיה מופנה אך ורק לטובת הפקת ענק עשירה ומרשימה, לפעמים ללא פרופורציה לאפשרות הכספית של בני-הזוג ושל ההורים.
מצבים בהם "בעל המאה הוא בעל הדעה" והדבר מתייחס לעזרה כספית מצד ההורים המותנית בתכתיבים לגבי היכן, כיצד ומי יוזמן. שלא לדבר על זה שבאירוע עצמו יהיו מוזמנים רבים שבני-הזוג לא מכירים ואנשים שהוזמנו ויגיעו שלא מתוך המניעים הנכונים. לדוג', סיפר לי בני שהוזמן לחתונה של מכר מחדר הכושר אותו ראה במצטבר 4 פעמים.
בני בחר ללכת לחתונה היות ולא נעים לו ממפגשים עתידיים עם אותו בחור, ולא מתוך רצון לשמוח בשמחתו או היותו משמעותי בחייו.
זהו מצב מציאותי ואבסורדי בו-זמנית.
ואחרי כל זה, נשמח את החתן ואת הכלה בערב בלתי נשכח.
שאלתי את עצמי מה אני זוכרת מערב החתונה שלי? שלושה דברים עלו כזיכרון.
שמלת הכלה שאמי תפרה לי, המוני האורחים שלא הכרתי ותחושת הזרות וההליכה ברגל מאולם החתונות לבית שבו גרתי עם בעלי.
למעשה זכרתי את הדברים המיוחדים לטוב ולרע. לא כל כלה זוכה לשמלה בעלת משמעות כ"כ אישית ולא כל אחד חוזר לביתו ברגל בסיום האירוע.
תחושת הזרות דווקא התחדדה לאחרונה כשבני התחיל לדבר על כך שחשוב לו במיוחד שרק אנשים בעלי-משמעות עבורו יהיו בטקס. שאלתי את עצמי כיצד ניתן לתת יותר מקום למשמעות הייחודית שיש למעמד, הרי מדובר במעמד שישנה באופן בולט את מסלול החיים.
לו יכולתי, הייתי בוחרת בדרך מיוחדת לחבר את בני-הזוג ומשפחתם למשמעות הרגשית והרוחנית שיש למעמד, ובכך למקד את הזוג במשמעות הרגע ולא בהפקת האירוע.
דמיינתי לעצמי איך. הייתי יוצרת ארבעה טקסים בזה אחר זה: הטקסים הראשון והשני יתבצעו בנפרד, כל אחד מבני-הזוג עם משפחת המוצא שלו.
כל אחד מההורים יברך את ילדם לקראת החיים החדשים ויעניק כמתנה חפצים אישיים בעלי- משמעות לפרק החיים החדש. כמובן שגם האחים ייקחו בזה חלק.
בטקס השלישי כל משפחה מקבלת אל חיקה את בן/בת הזוג הנבחר.
טקס רביעי ואחרון בו בני-הזוג יחלקו בינם לבין עצמם שבועות ואיחולים ויוכלו לומר אחד לשנייה מהי משמעות הבחירה עבורם.
בדמיוני חשבתי איך אוכל להנחות תהליך זה באווירה ייחודית לזוג? חייכתי. חשבתי לעצמי שהרעיון כל כך זר למרבית האנשים עד כדי כך שהדבר יראה להם מגוחך.
בעיני תהליך מסוג זה מבורך, בפרט כיוון שמתרחש רק עם האנשים המשמעותיים ביותר בחיים באווירה אינטימית ואישית. מחזק תהליכים חיוניים מבחינה פסיכולוגית.
לאחר מכן אפשר לתת מקום לאירוע פומבי.
מי יודע, אולי זה רעיון שהיה יכול להפוך את רכבת ההרים ליותר מוגנת ומובילה בעיקר לשמחה ולמשמעות.
