השחקנית עירית שלג שחזרה בתשובה ובהמשך חזרה בשאלה, מספרת על ספרה "כשהתחילה שרון" שמציע מבט מפוכח לחוזרים בתשובה ועל מקורות ההשראה והאמונה שהשתנו לאורך השנים
מאת זהר נוי
שחקנים שחוזרים בתשובה זה לא דבר נדיר בישראל וגם חרדים שחוזרים בשאלה, אבל כאלה שעושים את הדרך הלוך וחזור ועוד בלי לוותר על חיידק הבמה – זה לא דבר נפוץ במחוזותינו. עירית שלג, אחת השחקניות המוערכות בארץ וזוכת פרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על משחקה בסרט "למלא את החלל", עשתה את הדרך הזאת ותוצאת המסע המופלא הזה הוא הספר המרתק "כשהתחילה שרון" (הוצאת ספרי ניב) שראה אור בימים אלה.
זהו רומן מרתק ומרגש שמציג את סיפורה של שרון, שחקנית בעברה, שעשר שנים לאחר שחזרה בתשובה היא חווה משבר אמונה. מה השתבש בדרך? מה נתקע? לאן להמשיך כשהטעם כבר לא מתוק? מה היא היום? עוד דתייה שחוקה?
בבוקר שבת, כשהיא ממתינה לשובם של בעלה וילדיה מבית הכנסת ולהגעתה של שירה, אורחת שהזמינה, מגלה שרון זוויות ראייה חדשות על עצמה ועל דרך ההתנהלות שלה בעשר השנים שחלפו מאז התחילה ללכת בדרך התורה.
ביקורת נוקבת של שרון על עצמה היום מציבה בפניה מראה מורכבת ולא תמיד אסתטית על דרך התייחסותה לאנשים שאהבו אותה ובטחו בה בעבר. השחקנית שבה השתלטה על כל תחומי החיים ויחסיה עם אנשים גם מחוץ לבמה. הקצוות הלא סגורים של חייה האגוצנטריים וחסרי הגבולות בעבר מחכים בסבלנות לפרוע את החשבון.
בשיחה גלויה עם עירית שלג היא עורכת חשבון נפש פתוח וחוזרת לתחנות חייה המשמעותיות. אנחנו פוגשים אותה בסיומם של צילומים לסרט "טרופיקנה" של הבמאי עומר טובי.
"הספר הזה נולד אחרי היריון ארוך מאוד ולא קל בכלל", מספרת עירית על ספרה הראשון. "תמיד כתבתי, הכתיבה הייתה חלק משמעותי בשבילי. כתבתי שירים, הצגת יחיד שהופעתי איתה בארץ וגם בחוץ בקהילות יהודיות, הצגת ילדים "בעקבות האריה" ופרויקטים נוספים בשיתוף עם אומנים שונים, הכתיבה הייתה תמיד פונקציונלית, אבל אף פעם לא כתבתי ספר. כשהייתי צריכה חומרים ישבתי וכתבתי. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת בשביל לכתוב. למען האמת גם הספר הזה לא היה מתוכנן, הוא פשוט קרה".
זה דורש הסבר.
"הייתי בתהליך של הגשת פרויקט לסרט דוקומנטרי על קבוצת תיאטרון של נשים איתה עבדתי. ניסיתי להשיג מימון וכשקיבלתי תשובה שלילית נוספת, נראה לי שזה מה שהושיב אותי לכתוב. רק אני והדף. בלי הזדקקות לשותפים נוספת, ברור שזה היה בדמיון שלי כי תמיד צריכים שותפים נוספים אם רוצים לתקשר עם קהל. עובדה שאנחנו משוחחים עכשיו – ההיריון ממשיך בצורה אחרת. בפנטזיה הייתי מעדיפה לא לדבר על דברים שאני עושה. "
"כשאני נתקעת וקשה לי לקבל החלטה אני בדרך כלל הולכת לארון הספרים, לפעמים אפילו על עיוור ופותחת ספר בצורה אקראית. המשוררת לאה גולדברג הייתה בשבילי טריגר לא מעט פעמים. כשהתלבטתי גם פה המילים שלה התניעו בי את הרצון לפעול. אני לא זוכרת איזה שיר השפיע עליי במקרה הזה".
הדמות הראשית בספר – חווה שרון, מזכירה אותך באיזה אופן?
"זאת שאלה מתבקשת לאור העובדה שהגיבורה היא שחקנית שחזרה בתשובה, אז התשובה לכך היא הכי כן והכי לא. הגיבורה "שרון" אכן מורכבת מהתובנות שלי, מהקונפליקטים, מההשראה, מההתפתחות שאני עברתי, לגמרי. הטמעתי את כל המרכיבים האלה בשרון והעברתי אותה תהליך של ריפוי תוך כדי שהסיפור מתקדם. מצד שני, סיפור העלילה והדמויות ששרון פוגשת הם לא משהו שאני עברתי. הרגעים בהם הפתעתי את עצמי בכתיבה, כשנולדו מחשבות חדשות בתוך כדי כתיבה ולא רק מחשבות שדגתי מתוך עצמי, אלא גם רגעים של עונג. נראה לי שזאת אותה הרגשה בכל תחום. אני מכירה את ההרגשה הזאת גם מהמשחק – התענוג שמגיע עם השחרור מגבולות המחשבה המוכרת לי למרחב של מחשבה חדשה שפתאום מפתיעה בתהליך. ברור שמהר מאד מתרגלים גם למחשבה החדשה הזאת והיא מאבדת את כוח הריגוש שלה".
מה היית מעוניינת שיהיה לך ונתת לה, או להפך?
"היה חשוב לי שהיא תהיה שחקנית כי רציתי לתת את הפאנץ' של דברים שחוויתי, העולם שחוויתי, שנמשכתי אליו וגם דחיתי אותו. הנבירה והניתוח של טקסטים וסיטואציות זה הכלי של שחקנים. כלי נהדר שיכול להיות גם בלנדר במוח אם לא מיומנים בו וגם אם כן, לפעמים הוא משתלט. ניתוח יתר וחקירה – נראה לי שעצם זה שכתבתי אותה שיחרר בי את הצורך בפרפקציוניזם מוגזם ומיותר".
למרות שחזרת בתשובה המשכת להופיע.
"נכון, אבל רק בפני נשים. היו לי קבוצות, לימדתי. עשיתי שיתופי פעולה עם שחקניות נוספות. לא הלכתי לאודישנים רגילים, אלא יזמתי תפקידים שמתאימים לדרך התורה. זה שלא היו לי חומרים של המחזאות הכללית. היה אילוץ שבעצם עזר לי מאד ופיתח אצלי את הכתיבה, את הבימוי ואת ההפקה. נאלצתי ליזום בגלל אורח החיים שהשתנה ובעצם הבנתי שאני אוהבת ליזום ולקחת חלק בבניית פרויקטים".
למה חזרת בשאלה?
"התהליך האישי שאני עברתי מעולם חילוני לדתי ושוב חילוני הוא תהליך ארוך ומורכב של שנים, והיום אני מבינה שהשיטוט בין העולמות נתן לי כלי יקר של הבנה והזדהות עם כל הצדדים בעצם. הבית שלנו היה בית דינאמי מאוד שהיה מורכב מדעות ומהשקפות שונות, אבל הצלחנו ללמוד להקשיב ולקיים דיאלוג מכובד – זה היה ערך מרכזי מאד במשפחה שלי. נראה לי שזה מרחיב את הטריטוריה של נקודת השיפוט והביקורת שלנו".
והיום את מגדירה את עצמך חילונית?
"למה צריך להגדיר? אני לא אוהבת להגדיר את עצמי במונחים של דתייה או חילונית. זה תהליך מורכב של שנים שבסופו של דבר אני עדיין נוגעת בכל העולמות".
מה מכל זה בא לידי ביטוי בספר?
"נראה לי שיש את זה בחלק מהתהליך שעוברת הגיבורה – היא עוברת טלטלות שמאתגרות את החשיבה שלה ואת הדרך בה היא רואה את החיים".
איך היה תהליך הכתיבה של הספר? מתי כתבת?
"התהליך היה ארוך וממושך, בעיקר בגלל שלא היה רציף. היה בו קשת צבעונית של מצבים שעברו מתענוג לייסורים, מועקה והתעלות ומה לא. גם אחרי שסיימתי, עבר זמן עד שהחלטתי לקחת אותו שלב נוסף ולחשוף אותו לאחרים. כשאני כותבת אני מתארת סיטואציות וחווה את הדמות דרך החושים שלי כשחקנית. אני לא סופרת – אני שחקנית שכותבת".
מי קהל היעד של הספר הזה?
"זהו סיפור שמיועד לאנשים שרוצים לצאת למסע באמצעות המסע של שרון. אחת הקוראות של הספר אמרה לי שהיא חייבת לשבת עם הספר ולעשות איתו עבודה. היא אמרה שיש משהו בעבודה הפנימית של הגיבורה שגם היא רוצה לעשות – זה הפתיע אותי מאוד לשמוע".
מה את יותר אוהבת: לכתוב או לשחק?
"כולם היו בניי" – הכתיבה בשבילי היא התפתחות חדשה שהיחסים שלי איתה עדיין לא ברורים לי ואני נאבקת כדי שהיא תהפוך לחלק יותר דומיננטי בשגרה שלי. אולי זאת אהבה, אבל זוהי אהבה סוערת שלפעמים מתישה ולפעמים מרוממת, כך שאני עדיין חשדנית לגביה. משחק זאת אהבה ישנה וטובה -. זה המקצוע שלי. ההבדל הוא גם בתקשורת עם הקהל – כשאני על הבמה אני מרגישה את הקהל. גם אם יש דממה אני יכולה להבחין אם זה שקט מרוכז או שקט אדיש. הקהל והשחקנים הם גוף שנושם יחד. גם בעת הצילומים ישנם הבמאי והצוות ואפשר להרגיש את הפידבק.
"בספר זוהי בדידות מוחלטת – זה וואקום. אני לא שומעת ומרגישה את התגובות של מי שקורא. רק את של מי שפונה אליי באופן אישי, ואני שמחה לומר שעד עכשיו התגובות טובות".
