שביעי באוקטובר כבר הפך לציר זמן בנפש הישראלית. כל אחד מאיתנו זוכר איפה היה באותו יום נורא. כל אחד זוכר את הלם הפתיחה, את תחושת חוסר האונים, את הכאב שחתך את הנשימה. לא רק היום ההוא נצרב אלא כל מה שבא אחריו. כל תחושת הזמן השתבשה, חלפו שנתיים, אך זו תקופה שלא נגמרת, שהמציאות ממשיכה לטלטל את חיינו.
שלב ראשון: התמודדות.
בימים הראשונים המוח סירב להבין, והלב סירב להכיל. היו מי שנשאבו ללא הפסקה אל תוך החדשות, מדפדפים באובססיה בין ערוצים, מחפשים תשובות. אחרים התרחקו, כיבו את המכשירים, ברחו ממה שלא הצליחו לשאת. אלו ואלו – ניסו פשוט לשרוד את גודל האירוע. כל אחד, בדרכו.
שלב שני: התבוננות.
כשההלם שכך מעט החלה תנועה שקטה פנימה. חלקנו שאלו: "מה באמת חשוב לי? במה אני בוחר בתוך כל הכאב הזה?"
ערכים כמו משמעות, שייכות, אחריות ונתינה החלו לעלות. יש מי שפתחו את ביתם, את זמנם, את הלב שלהם – בהתנדבות, בעשייה, בנוכחות חומלת.
מנגד, הייתה גם התבוננות כלפי חוץ. בהתחלה תחושת אחווה מופלאה. עם שלם שקם לתמוך, לחבק, לאחד. ואז, לאט לאט גם הסדקים. שוב פילוג. שוב מחנות. שוב "אנחנו" ו"הם". הלב התקשה להבין איך תוך זמן כה קצר שוב חזרנו לימים אפלים.
שלב שלישי: בהירות.
ואז, מבין כל הרעש צומחת האפשרות לבהירות. בהירות שאינה תמימה, אך גם אינה צינית. בהירות שבוחרת לראות את המורכבות, ועדיין לא לוותר. בהירות שמבינה זה המצב. זו הארץ. אלו האנשים. ודווקא כאן יש מקום לאחריות אישית.
זו הקריאה שבלב: לא להיות צודק, אלא להיות מחבר. לא להגביר את הרעש, אלא לשמש קול אחר. קול שמגיע מהלב, מהאנושיות, מהבחירה הבלתי מתפשרת להחזיק באמונה שעדיין יש דרך לתקן.
ומה הלאה?
בשביעי באוקטובר הקרוב – נוכל לבחור.
לבחור לא להיסגר. לבחור לראות את השלם שבתוך השבור. לבחור להביא אור קטן ככל שיהיה דווקא אל תוך הסדק.
ובדיוק כמו שהלהבה נראית הכי ברורה בחושך, כך גם הבהירות מתגלה רק כשאנחנו מוכנים להסתכל פנימה.
