לפני שמובילים אחרים, לפני שמכוונים מטרה, לפני שצועדים בביטחון –
יש שלב אחד שבלעדיו שום תנועה לא מחזיקה לאורך זמן.
השלב שבו את פוגש את עצמך באמת.
אני פוגשת הרבה צעירים שמבקשים להוביל – את חייהם, את הדרך, פרויקט, עסק או רעיון.
אבל עמוק בפנים, לא ברור להם מה הם מרגישים, מה חשוב להם, או אפילו מי הם בתוך כל זה.
ולא כי הם חלשים. להפך.
כי הם חכמים מספיק כדי להרגיש שהכוח החיצוני לא שווה הרבה בלי כוח פנימי.
גם אני עברתי דרך ארוכה עד שהצלחתי להוביל משהו בעולם.
לא כי לא היה לי מה לומר – אלא כי הייתי צריכה להסכים קודם להיות.
להיות עם הפחד, עם הבלבול, עם הרגע.
ורק אז – כשהתחלתי להרגיש נוכחות אמיתית – יכולתי לצעוד.
לא בתור מישהי שיודעת הכול, אלא בתור מישהי שמסכימה להוביל מבפנים.
אז אם את מבקשת להוביל – אל תמהרי להוכיח.
במקום זה, שאלי:
איפה אני בתוך כל זה? מה חשוב לי עכשיו?
הובלה לא מתחילה בצעד – אלא בנכונות להרגיש את הרגע.
ומשם – הדרך כבר יודעת להיפתח.
