ציפי מור

 "איפה שמימד הזמן הולך לאיבוד, שם אני הכי אוהבת להיות"

ציפי מור מגבעתיים הייתה מוכרת בשנות השבעים והשמונים בתור הילד הנצחי "רגע" היום היא משתתפת ב- 4 הצגות ילדים, יש לה מופע סטנד אפ למבוגרים, היא מציירת, כותבת שירים, מעצבת בלונים לאירועים, ומפסלת מעיסת נייר. ויש לה גם חלום: בית מול הים.

הקדמתי להגיע, והמתנתי בבית קפה בגבעתיים לציפי מור- "רגע" מסדרת הטלוויזיה המיתולוגית "רגע עם דודלי". בדקות שהמתנתי חשבתי על כך שאני עומד לפגוש מישהי שהייתה שם כשזה התחיל.
"רגע עם דודלי" הייתה תכנית טלוויזיה  לילדים, שהופקה בטלוויזיה החינוכית. התוכנית שודרה במשך כ-5 שנים (1976-1981) ולאחר מכן שודרה בשידורים חוזרים וזכתה לפופולריות רבה בשנות השבעים והשמונים. בתוכנית השתתפו מלבד ציפי מור, שלמה ניצן בתפקיד דודלי- בעל חנות מכולת, וספי ריבלין בתפקיד פיסטוק.

 

באדיבות הטלוויזיה החינוכית ערוץ 23

הימים היו ימי השידור בשחור-לבן, ונראה שהכל היה שם הרבה יותר אמתי כפי שנראה בהמשך.
ב"סמול טוק" הקצר לפני שהתחלנו את הריאיון אני שואל אותה לגבי זכויות היוצרים על החומרים. "היועצת המשפטית של החינוכית אישרה לי להשתמש בשם 'רגע', היא אומרת, "הם אמרו שזה זה חלק מהאישיות שלי כשנבנה התפקיד".
ציפי מור מגדירה את עצמה כאמן יוצר – היא שחקנית, זמרת, סופרת ומדבבת. מופיעה בימים אלה ב- 4 הצגות בהפקת התיאטרון הקלאסי: "הבית של יעל", "פיטר פן", "עוץ לי" ו"סבא אליעזר והגזר". יש לה מופע סטנד אפ למבוגרים והיא גם מציירת, כותבת שירים, מעצבת בלונים לאירועים, ומפסלת. שבוע לפני קיום הריאיון הסתיימה תערוכה בת"א, שבה היא הציגה עבודות פסול מעיסת נייר.
כשאני שואל אותה האם ארבע ההצגות הן לילדים. היא עונה "לילדים והורים. ילדים בני 5 לא יבואו לבד, יהיה להם קשה".
המשפט הזה סימן את הכיוון הכללי של השיחה, שכן כל כמה דקות היא משמיעה משפט, הגיג או תובנה שמפילים אותך מצחוק.
"החיים מייצרים לי כל הזמן דמויות"
המופע שלה למבוגרים נקרא "צחוק מביא אור עם ציפי מור". "המופע כולל חיקויים, סטנד אפ על עצמי, קטע פנטומימה מגניב, שני קטעים מוסיקליים", היא אומרת. "החומרים שלי הם מהאנשים ומהדברים המצחיקים שאני פוגשת בחיים, ואני מקצינה אותם".
תוך כדי שיחה היא מדגימה קטע מהמופע על מדריכת רוחניות שאמורה להרגיע אנשים ואילו היא, המדריכה, כולה מתח ועצבים.
את דמויות המבוגרים שהיא משחקת היא פגשה וכשהיא מבצעת אותם במבטא רוסי כבד, או מבטא ערבי- היא נכנסת לגמרי לדמות והקול המוכר של הילד "רגע" פשוט נעלם .
"יש לי קטע על הצעת נישואים שקיבלתי מבדואי בסיני", היא מספרת, ומסבירה בעברית משובשת במבטא ערבי, "הוא אמר לי: 'אני נותן לך 15 גמלים', אמרתי לו 'ואיפה אני אחנה אותם בגבעתיים'.
מגיל 4 היא על הבמה, היא נולדה בחיפה, נדדה עם משפחתה לר"ג ולת"א וכיום מתגוררת בגבעתיים.
בתחילת שנות השבעים שירתה בלהקת פיקוד דרום בין היתר עם אביבה אבידן וחנה לסלאו.
במהלך הריאיון הנייד שלה מצלצל. "וואי. מצאתי !" – היא אומרת.
" יש לי קטע עם טלפונים," היא מסבירה, "אני כבר יומיים יוצאת מהבית ואומרת 'טוב, שכחתי את הטלפון'. ואז הוא פתאום צלצל , ולא שכחתי.'
"אני מחליפה תיקים, וכל פעם אני שמה את הטלפון במקום אחר. ואני אומרת 'יו איפה זה, איפה זה".
אני שואל אותה האם יש לה המלצה כיצד לפתור את הבעיה.
"צריך תיק אחד אבל זה לא רלוונטי, כי נשים כל הזמן מחליפות המון תיקים. אז צריך להחליט באיזה תא אתה שם את המכשיר, וגם לזכור את זה, זה בעייתי", היא אומרת וצוחקת.
"וגם ההחלטה איפה לשים את זה. אתה אומר 'בכיס הקדמי- אולי זה ייפול, בכיס- הפנמי זה יותר מידי לחטט בתוך התיק , בכיס האחורי אולי זה יפריע לי בגב', יש המון התלבטויות".
"זה קטע מהמופע" ?- אני שואל, ושנינו צוחקים.
המסטיק הוא לא אמיתי
אם בהופעות שלה יושבים בקהל אנשים בני 40 ומעלה הם מתענגים על הדמות המוכרת של "רגע" שראו בילדותם.
מור מספרת על התגובות, "לרוב אנשים מאוד נחמדים ואומרים 'הפנים לא השתנו והקול נשאר אותו דבר'. היא מדגימה, תוך עיוות הקול כמו דודה טרחנית. והיא גם נתקלה בתגובות פחות נחמדות של חוסר טאקט- אותן היא הכניסה למופע המבוגרים.
שיחקת בטלוויזיה, בהצגות, עשית דיבוב – מה מכל אלה את הכי אוהבת ?
"טלוויזיה. בטלוויזיה אני מרגישה הכי בבית. ממש כיף לי", היא אומרת, "זה יותר קל מהופעות.
אם עשית קטע בהצגה ופספסת פואנטה, אין דרך חזרה. כאן אפשר לתקן, בטלוויזיה היה לי הרבה חופש. במיוחד בתכנית עם ספי, היו הרבה אלתורים, כי לפעמים היינו שוכחים את הטקסט. עשינו 3 תכניות ביום. אז למדו בע"פ לא הסתכלו בטלפרונטרים. גם אם אתה שוכח, אתה יודע את הנושא אז אתה קצת מאלתר".
איך היה נראה יום שלך באותה תקופה ?
"בשמונה בבוקר מתחילים צילומים עד שמונה ערב. עשינו חזרות המשך חודש בכל תכנית.
היום מי עושה חזרות בערוצים ? אז אמרו לכל שחקן 'אתה תיקח את הטקסט ותושיב אותו על ה'בפנים' שלך, ועם זה נמשיך. זה הרבה יותר יסודי, אתה כבר בתוך הדמות".
"אני אגיד לך משהו", היא נזכרת, "בתפאורה 'ברגע עם דודלי' הכל היה אמתי. ביסקוויט זה ביסקוויט, עוגה זו עוגה, מיץ זה מיץ. משהו שאתה יכול לאכול ולשתות.
יום אחד ארחו אותי בערוץ הילדים, אני באה לאולפן ואני רואה קופסאות מסטיקים , ובא לי לקחת מסטיק. אמרו לי 'לא- זה לא אמתי'. הכל מפלסטיק."
"הפלסטיק נמצא אפילו בפרופס (אביזרי הבמה)", היא אומרת בצער. "זה לא חיצוני, זה עניין של ערכים. ערכים שמשתקפים בכל דבר.
אם אתה רוצה לקנות ק"ג פירות זה יעלה לך סכום מסוים בהפקה, ואם אתה קונה פרי מפלסטיק זה יחזיק 7000 הפקות, אז זה מקרין."
"למה היום יש הרבה הורים שחוזרים לתכניות 'רגע עם דודלי' ו'הבית של פיסטוק' למרות שהתכניות בשחור לבן? כי הם מבינים שיש להם איזו מידת שובע, והם רוצים לחזור לדברים המקוריים.
טלוויזיה במקור היא מדיום של מידע, המון מידע זה גם טוב וגם רע. בתקופה ההיא שליטה, השאלה מה אתה עושה עם זה. אל תשכח שפה הייתה טלוויזיה חינוכית והמטרה שלה הייתה חינוכית.
"כל הרעיון היה לימודי, לכן הקפידו על ערכים, דיבור, על שפה. הערוצים היום, בגלל שהם בידוריים, הם לא מחויבים לחינוך. החינוכית, מבחינתי הייתה מקום עבודה, לא היה לי ידע מה משמעות טלוויזיה.
"הייתי אימא צעירה וחשבתי שאני הולכת לעבודה וזה רק ברמת אביב, מבחינתי באתי לאולפן לא ידעתי את ההשפעה של הטלוויזיה.
יום אחד אני נוסעת לחיפה, ואשה אחת נותנת לי צ'פחה כזו "תראו מי פה", היא צועקת, "זאתי מהטלוויזיה" הייתי בהלם . פתאום קלטתי שרואים אותי בכל מקום. הייתי אז בת 24".
מה את אומרת לכל מי שיש לו ציפיות מתכניות הטלוויזיה שבהם הוא משתתף ? בעיקר להורים לילדים
"ההורים חייבים להקטין את צפיות הילדים", היא אומרת. "הם חייבים, אבל חייבים להסביר להם שזה נחמד, לא לעשות מזה 'ביג אישו', לא יותר מדי. להגיד להם זה נחמד, זה יופי, זה משמח כשתגדל נראה מה תעשה.
אני באופי שלי אף פעם לא לקחתי את זה, גם בשיא ההצלחה", היא אומרת, "לא לקחתי את זה כ'וואו, עכשיו אני כוכבת על'. ממש לא, התנהגתי רגיל. התייחסתי לזה בתור עבודה שאני עושה, הכי טוב שאני יודעת לעשות, לא יותר מזה".
היא נזכרת במה שהשחקנית חנה לסלאו אמרה לה אחרי כמה שנים, שהופיעו יחד בטלוויזיה. "היא אמרה לי 'את יודעת מה מהמם? שלמרות כל מה שעברת נשארת אותו הדבר".
קוראים את הכתבה הזו הורים, ששומעים את הדברים הללו מהמון אנשים וזה לא משפיע עליהם.
"זה הכל אגו, זה הכל נפוח, זה הכל סתמי, זה לא אמתי. מה שאמתי בזה זו ההנאה המסוימת של הילדים בזמן שהם עושים את זה".
נזכרתי שבאחת מהתכניות של בי"ס למוסיקה בערוץ 2. מתי כספי אמר לאחד הילדים בתחרות "העיקר זה ליהנות".
העיקר ליהנות
וזו עצה שציפי מור יכולה לתת להורים ולילדים, ממרום שנות הניסיון הרבות שיש לה.
"לא רק לילדים", היא אומרת, "זו עצה לכל שחקן, ולכל אמן. אני שמעתי את הדברים לפני שנתיים מפיליפ גולייה שמלמד ליצנות. 'כשאתה עולה על הבמה', הוא אמר, 'המטרה שלך היא לא להצחיק אנשים, לא להראות כמה שאתה נפלא, פשוט ליהנות. ברגע שאתה תיהנה, הקהל גם יהנה'.
מכאן היא לוקחת את הדברים הללו לכל עיסוק.
"יש אנשים שעובדים המון שנים במקצוע שלהם, ופשוט סובלים מכל רגע. אם הם היו משנים את תהליך המחשבה ל'אני בא לעבודה' הכי משעממת בעולם, אבל היום אני מחליט ליהנות – הכל היה משתנה להם".

את צריכה להיות קואוצ'רית, חשבת על זה ?
"זה יוצא לי", היא אומרת במבוכה. "אתה מגיע לגיל מסוים ואתה אומר לעצמך 'מה עשיתי, מה המטרה שלי בחיים, מה היעוד שלי, מה משמח אותי ?"
"זה בא ממקום עצוב. אחי נהרג לפני 8 שנים בתאונת אופנוע. הוא היה בשיא שלו. הוא נורא שמח"
וזה עורר בך את המחשבות. איך זה יכול להיות ?
"זה לא שהוא היה בן אדם דיכאוני, אז איך זה יכול להיות שקרה מה שקרה לו.
ואז כל התהליך של החשיבה מקבל פרופורציות".
מור השתתפה בסדנאות שהעשירו אותה. "אני לא פנאטית בכלום, אני לוקחת את הדברים שמתאימים לי ועם זה אני הולכת".
איפה שמימד הזמן הולך לאיבוד, שם אני הכי אוהבת להיות" מור גם מציירת. "כשאתה מצייר, הזמן נעלם, כשאתה כותב – הזמן נעלם.
אתה יכול לשבת מול הים ולהסתכל בשמיים וליהנות ולהרגיש טוב עם עצמך , הזמן נעלם.
בכל מקום ובכל זמן, כל דבר יצירתי שאתה עושה, גם על הבמה . כל דבר יצירתי זה מימד אחר.
כאילו אלוהים נתן לך עוד עולמות.
כמו שאתה מחזיק כדורי בדולח , שבכל כדור יש לך זמן משלו. אז פעם אתה בכדור של הציור, ופעם בכדור של הפיסול, בכדור של הכתיבה.
לפעמים אני יכולה להתחיל ציור, להסתכל עליו, לא נראה לי ואני מתחילה למרוח צבעים. פתאום יוצא משהו אחר- אני לא ידעתי שאני יודעת לעשות את זה . כאילו שהציור צייר את עצמו. משהו מוזר, ציור אינטואיטיבי."

בן זוגה של ציפי מור עוסק בעיצוב בלונים לאירועים. "אני למדתי ממנו", היא אומרת.
"הוא עוזר לי בהופעות בסאנד-אפ ואני עוזרת לו בבלונים, למדתי לעשות דברים מופלאים אני הראה לך מה אפשר לעשות מבלונים, אתה לא תאמין", היא אומרת ומראה תמונות מהנייד.

ואכן אני מדפדף ומוצא את עצמי בקסם של צבעים וצורות. עיצובי בלונים, קישוטי שולחן, בובה ענקית, ודברים משמחים. "אנשים מזמינים את זה לאירועים" היא מוסיפה.
היא עוסקת גם בפיסול בעיסת נייר. יומיים לפני קיום הריאיון, הסתיימה תערוכה שבה השתתפה במשכן האמנויות בת"א. "תראה את הפסל", היא מסבירה לי על התמונה בסלולרי, " עשוי מעיסת נייר. נייר טואלט , מים, מסקנטייפ, אתה לא מבין איזה כבוד יש לי לנייר טואלט".

בית מול הים, זה החלום שלי
איזו מתנה היית רוצה לקבל ליום הולדת או לחג- מה היית מבקשת, מה את עוד רוצה להשיג ?
"אני אגיד משהו ארצי, אבל הוא קשור לי לרוחני", היא אומרת, "בית מול הים זה החלום שלי. כשאני מסתכלת על הים, זה המקום של האפשרויות הבלתי נדלות. האופק בין הים לשמיים, זה המקום. אפשר לצפות משם להכל, לקוות שזה רק דברים טובים. קו האופק הזה, מביא לי המון השראה. וזה כמו המקומות שאמרתי לך שמימד הזמן נעלם- אז שמה, במימד השלישי. שאני אקום בבוקר ואראה את הים, שם זו הממלכה שלי. ובריאות" .