אנחנו חיים בתרבות שמעריצה תנועה.
מי שקם מוקדם, רץ קדימה, יודע מה הוא רוצה – זוכה למחיאות כפיים.
אבל מה עם מי שלא יודע עדיין?
מה עם מי שיש לו קול חזק שמבקש: "רגע לעצור."
רבים מהצעירים שאני פוגשת חוששים לעצור.
הם מפחדים שאם יעצרו – יאבדו את המומנטום.
שייכנסו לעצלנות, שלא יצליחו לחזור לעשייה.
עבורם זה פחד אמיתי, במיוחד כשסביבם כולם "מתקדמים".
אבל האמת היא הפוכה:
דווקא כשאנחנו ממשיכים לרוץ בלי כיוון – אנחנו שוחקים את עצמנו.
דווקא מתוך עצירה – נולד חיבור.
עצירה אמיצה, מודעת, עם הקשבה פנימה – יוצרת בהירות חדשה.
העצירה היא לא ריק.
היא מרחב.
מרחב שבו מתחילים להקשיב – לא למה שכולם עושים, אלא למה שאני באמת רוצה.
והקשבה כזו… לא עוצרת את המומנטום.
היא בונה אותו מחדש – מבפנים.
העצירה יכולה להבהיל.
היא מפגישה אותנו עם שאלות, עם ספקות, עם רגשות לא פשוטים.
אבל היא גם משחררת.
היא מלמדת אותנו שמותר לעצור –
לא כדי להיתקע, אלא כדי לדייק את הדרך קדימה.
אני מאמינה שעצירה היא לא תקלה בדרך –
היא חלק מהדרך.
היא נקודת מפנה.
ורבים מגלים – שדווקא שם מתחיל השינוי האמיתי.
📍 ואם עצרת –
אל תמהר.י לענות.
אל תחפש.י מיד כיוון או החלטה.
פשוט שהה.י שם רגע.
בהתבוננות.
בהקשבה למה שנוכח.
ללא שיפוט, ללא ציפייה, ללא כיוון מוגדר.
לפעמים – שם בשקט –
התחלה חדשה מתחילה לנוע מעצמה.
