נשיקות ללב שבור

'סבתא עליזה בשמיים', אלה בת ה-3.5 אומרת על סבתא שלה, עליזה ברטוש גרנות, זכרונה לברכה, שנפטרה הרבה לפני שאלה נולדה, כשאני בעצמי הייתי צעירה מאוד.
כל פעם שהיא אומרת את זה, אני מזילה דמעה, מחבקת ומנשקת אותה.
הנשיקה הראשונה היא ממני ושאר הנשיקות הן מסבתא שלה ששומרת עליה מלמעלה.
כשאני אוספת אותה מהגן, אני כורעת ברך, פותחת את זרועותי ואלה רצה אלי.
אני עוטפת אותה בחיבוק וחותמת בנשיקה.
עצם העובדה שהיא קיימת, ממלא את החור בליבי.
אני אוהבת לנשק אותה.
כל נשיקה מרפא את הליבי השבור.
כל נשיקה מקרבת את אמא שלי אלינו.
אני מאוהבת בה.
בכל הזדמנות אני לוחשת באוזנה: 'את תשני את העולם. את הולכת להפוך אותו למקום טוב יותר.
את תעזרי לחלשים ותהיי בן אדם טוב.'
עוד חיבוק.
עוד נשיקה.
לפי החיוך שלה, אני יודעת שהיא מבינה אותי.
יבוא יום והיא תתבייש בי, כמו כל מתבגר שמתביש בהורה שלו – ובצדק.
עד אז, אנשק ואחבק אותה כל עוד שאני יכולה.