השבוע היתה לי קליינטית בשנות העשרים המאוחרות לחייה, ראיתי שיש לה קושי לאהוב את עצמה, והדרכתי אותה בדמיון מודרך לדבר אל הילדה הפנימית.
כשביקשתי ממנה לומר לילדה ש"אני הגדולה רוצה להעניק לך – הילדה הפנימית – את מה שאת צריכה", ובהמשך הדרכתי אותה לומר ש"אולי עשיתי כמה טעויות, וגם היו לי כמה הצלחות בדרך"…
היא התמלאה בדמעות ואמרה; "לא הצלחתי בשום דבר". תיקנתי אותה והמשכנו, ואח"כ שוחחנו על החוויה.
ברור שזו ראיה שלילית. אין לי ספק שהיו לה כמה הצלחות בחיים.
אין לי ספק שלכל אחד יש כמה וכמה הצלחות בחיים.
לפעמים אנו 'מצליחים' להוכיח את החשיבה השלילית שלנו, כמו להוכיח שאני לא שווה כלום, אלא שלזה לא נקרא הצלחה, ולפעמים אנו מצליחים בגדול, אך יש לנו תנאים להצלחה כמו "אומנם הצלחתי לשכנע את כולם לעשות את מה שרציתי שיעשו, והם אפילו עשו את זה בדרך הטובה ביותר, אבל… אף אחד לא ידע בקהל שאני שייכת לזה, אז זה לא נקרא שאני הצלחתי" ולכן גם לזה לא נקרא הצלחה, ורק אם… "ואז כולם מחאו לי כפיים וקראו לי לעלות על הבמה" – לזה יקרא הצלחה בעיננו. או ש"רק אם הייתי הראשון בכיתה זה אומר שהצלחתי".
היא התוכחה איתי על מהי הצלחה, ואני שאלתי אותה מה זה בשבילה הצלחה.
אז כשיש לנו פרמטרים להצלחה שהם לא מאפשרים לנו לחוש הצלחה, האם זו הצלחה?
הניצחון האמיתי שלנו הוא כשאנחנו מבינים שכל דבר שהחלטנו עליו בשנותינו המוקדמות, דורש בדיקה.
ושכדאי לנו כמה שיותר מוקדם ליישר את ההחלטות המוטעות הללו – כך שיאפשרו לנו זרימה, הנאה וסיפוק בחיים.
כשאנו חשים תחושה של שביעות רצון זו הצלחה.
כל זמן שהחלטות מוטעות שהחלטנו בילדותינו מנהלות אותנו, ולא מאפשרות לנו לחוש שביעות רצון, כדאי שנבדוק האם יש לנו תנאים או סטיגמות שכדאי לנו לשנותם. זה יפתח לנו את השער להצלחה.
