משפטי הזיקית – משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה

מאת זהר נוי

"בספרי החדש "משפטי הזיקית – משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה" ניסיתי להתחקות אחר חוט משפטי ורטיקלי לאירועי השואה, בימים שלאחר התפרקותה של ממשלת ויימאר ועד ימינו אלו. נראה כי המערכת המשפטית שהחלה לתת אותותיה במשפטי נירנברג שינתה פניה ככל שהזמן נקף. לא מצאתי קווים משפטיים דומים בין משפט אייכמן למשפט דמיאניוק, ובטח לא בין משפטיהם של אותם שני פושעי מלחמה לבין משפטי נירנברג. הווי אומר, המתודה המשפטית שפעלה לדון את פושעי נירנברג הייתה שונה בתכליתה ובאופייה ממשפטי אייכמן ודמיאניוק", מספר עו"ד יורם פרי ומוסיף: "אני אישית רואה במשפטי נירנברג את "בגדי המלך החדשים". קשה לי כבן למשפחה ניצולת שואה להבין את הזילות שאפיינה את המשפט. קשה לי כמשפטן להבין את הרוח השיפוטית שרצתה לסיים מהר את הדיונים ולא מיצתה את החקירות. מדוע לא הובאו עדים, למעט כמה שגמגמו. מדוע ענין שואת יהודי אירופה נדחק אל שולי המשפט? אני גם מאוכזב כהיסטוריון, שהרי המהלכים המשפטיים לקו בחוסר מידע עובדתי לנעשה בזירות השונות. כך למשל, מבצע ברברוסה, שבו נרצחו כמיליון וחצי יהודים די הוצנע. לא ברור מדוע התביעה המעיטה בעדים, מדוע ג'קסון, התובע הראשי, לא רצה עדים?".

משפטי נירנברג

משפטי נירנברג ייחודיים בכך לראשונה בהיסטוריה העולמית מבקשות המעצמות המנצחות להציג בפני העולם את רצונן לבוא חשבון עם הפושעים הנאצים. לראשונה, "מתאחדות" ארבע מעצמות למטרה אחת, ארה"ב, בריה"מ בריטניה וצרפת. במילים אחרות, מנהיגי העולם החופשי מסכימים לרעיון עשיית צדק. יותר מכל חשובה העובדה כי ארה"ב ובריה"מ שמתעמתות ביניהן במסגרת המלחמה הקרה משתפות פעולה בעניין המשפט הבינ"ל. ועוד, המנהיגים: טרומן וסטלין היו אויבים מחד, אך ידעו להסכים לעניין משפטי נירנברג, סטלין עצם עינו ואפשר לג'קסון התובע האמריקאי להוליך את הדיונים. ואכן, ארה"ב הכתיבה את המהלכים המשפטיים בנירנברג. השיפוט, העדויות, החקירות היו בעיקרם פרי השיפוט האמריקאי. ג'קסון לא רצה עדים, הסתפק במסמכים. בריה"מ ובריטניה הסכימו.

המשפטים נוהלו בחטף

עורך דין יורם פרי (66) הוא היסטוריון בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב. עורך דין בתחום דיני משפחה, ירושות וגישור. מנהל פורום אקדמי של היסטוריונים, ופורום נוסף של משפטנים. שימש קצין בכיר בצה"ל, במסגרת תפקידיו היה שופט בבית הדין למחבלים בלוד. בתום שירותו הצבאי היה מורה ומחנך כתות יא-יב, לימד היסטוריה ואזרחות. כתב שלושים ושבע ספרים, רבים בנושא היסטוריה ואזרחות לבגרויות, ספר על המיעוטים בישראל וגם ספרי נוער וילדים. שימש כמדריך באתרי השואה שנים רבות. נשוי לשוש, אב ל- 4 ילדים וסב ל- 8 נכדים, נולד בתל אביב, כיום תושב קרית אונו.

עו"ד יורם פרי מספר: "בלומדי את ההיסטוריה של הימים טרם מלחמת העולם השנייה ועד העמדתם לדין של אחרוני הפושעים שנתפסו, הגעתי לשלוש מסקנות חשובות, שעליהן אעמוד בהרחבה בספרי זה.

"ראשית, משפטי נירנברג נוהלו בחטף. המעצמות המנצחות במלחמה לא נתנו דעתן לחשיבות המשפט הפלילי נגד אותם פושעים נאציים ועוזריהם. גלי הזוועות טרם התנפצו אל דעת הקהל. בסופה של המלחמה המילה "שואה" טרם נאמרה בקול. המדינות המנצחות דנו במשפט הפלילי

הבין-לאומי תוך הגמדת השואה היהודית. המשפט הראשי בנירנברג החל סמוך לתום המלחמה מבלי שהמעצמות, וכן השופטים, יכלו לעכל ולהבין את שאירע במלחמה, בעיקר את זוועות השואה.
שנית, עד לשנת 1960, זמן תפיסתו של הצורר אייכמן, העולם לא נתן יתר תשומת לב לשואת היהודים ולהכחדתם של שישה מיליון מהם. משפטי נירנברג נתנו משקל נמוך לאסון שפקד את העם היהודי. שופטי בית המשפט התמקדו בעיקר בפשעים נגד השלום וברצון למצות את הדין עם פושעי המלחמה במהירות. הכלים שעמדו בפני חבר השופטים ובידי הקטגוריה לא היה בהם מספיק. מסמכים רבים נעלמו מעיניהם, הן מאחר שטרם נתגלו והן משום שלא היה מספיק זמן לתרגם את ים המסמכים והתעודות. זאת, נוסף על העובדה שהקטגוריה המעיטה בעדים, מתוך מדיניות שיפוטית אמריקאית.

"שלישית, שיטות הדין הפלילי היו שונות בכל המשפטים שנוהלו נגד פושעים נאצים. לא היה מכנה משותף להעריך נכונה את פשעיהם. המדד העיקרי היה פעולותיהם של הנאשמים מתוך סבך עדויות, תוך התעלמות מתוצאות המלחמה, התעלמות מפעולות הרצח שנעשו תחת פיקוח והכוונת מפקדים ומנהיגים נאצים. והעיקר, הקטגוריה לא השכילה להבין נכוחה את גודל ההשמד של העם היהודי. רוברט ג'קסון, שעמד בראש צוות הקטגוריה האמריקאית, לא הבין כי על הפושעים הנאצים שהועמדו לדין רובצת אחריות פלילית לשואת היהודים. ג'קסון, כאחרים, ראה במנהיגות הנאצית שהועמדה לדין בנירנברג כמנהיגות צבאית, מפלגתית, אשר נהתה באופן עיוור אחר מנהיגותו הבלתי מעורערת של היטלר.

"גרמניה הנאצית ינקה את חוקיה המשפטיים ואת הנורמות המשפטיות כבר בשנת 1933 עם עלייתו של היטלר לשלטון ועם שריפת בניין הרייכסטאג, ששימש סמל הדמוקרטיה (ב-27 בפברואר 1933, שבוע טרם עריכת הבחירות). העם הגרמני, אשר בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים נחשב לנאור, למבין את רוח החוק, עם אשר נחשב תרבותי – הפך לפתע לרוצח פורע כל חוק וסדר. בשנים 1939-1933 הפכה הדמוקרטיה הגרמנית לעריצות המעטים. בשנים הללו הצליח מנהיג המדינה הנאצית לקעקע כל תשתית חוקתית ומשפטית, הוא הפך לדיקטטור רוצח המונים. המגבלות המשפטיות הוסרו, איש לא עמד בדרכו של היטלר לפעול כשליט יחיד.

מבט היסטורי ומשפטי

הספר סוקר משפטים נוספים נגד פושעים נאצים שהועמדו לדין במסגרות אחרות מחוץ לנירנברג, ואשר מהם ניתן ללמוד על ההתמודדות הרופסת של המעצמות, וכן של גרמניה עצמה, עם תפיסת הפושעים הנאצים והעמדתם לדין. צביעותן של המעצמות לאחר המלחמה ובמשפטם של הפושעים הנאצים היא נקודה שחורה בהיסטוריה העולמית ובמשפט הבין-לאומי.

הקוראים יקראו על ההיסטוריה שהובילה לקיומם של משפטי נירנברג ואת תיאורי הזוועות שחווה העם היהודי: רעב בגטאות, רצח המוני אל הבורות במבצע ברברוסה, את העינויים במחנות הריכוז והעבודה ואת הרצח שנעשה בששת מחנות ההשמדה. יקראו על ריפיון המעצמה האמריקאית לתפוס את הפושעים הנאצים, את המהירות לסיים את המשפטים בטרם נלמדו הפרטים, את אי מיצוי עונשם של כל הפושעים הנאצים. וילמדו על הדו פרצופיות האמריקאית שהעבירו לארה"ב מאות מדענים נאצים כדי לשרת את תכנית החלל האמריקנית אל מול תכנית החלל הרוסית. וילמדו על הרפיסות המשפטית שזלגה גם לישראל בעת משפט דמיאניוק.

משפטי הזיקית – משפטי נירנברג בראי המשפט וההיסטוריה (הוצאת ספרי ניב) הוא ספר חובה למי שרוצה ללמוד על ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, על שואת העם היהודי ועל המרדף אחר הפושעים הנאצים.

"כתיבת הספר נעשתה מתוך נקודות מבטי ההיסטוריות והמשפטיות שהצטלבו להן יחדיו. בכוונתי לשים זרקור רב עוצמה על הליכים, על עובדות היסטוריות ועל משמעותן של 73 שנים שחלפו מתום המלחמה הארורה. כמדריך באתרי השואה בפולין, ביקרתי במחנות ההשמדה, במחנות ריכוז ובאזורי הגטאות, והמונח "השמדת עם" ממשיך ומחלחל לתוככי מוחי עוד ועוד.

"חוקרים רבים פילסו את דרכם המחקרית אל תוככי קרביה של המפלצת הנאצית. הדעות רבות ומגוונות למקור הרשע והזדון של הגרמנים בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. קראתי מחקרים רבים, ביניהם של מרק בלוך, צבי בכרך, ראול הילברג, יצחק ארד, חנה יבלונקא, יהודה באואר, חנה ארנדט, שאול פרידלנדר, איאן קרשו, גדעון גרייף, דינה פורת, דן מכמן, ישראל גוטמן, דניאל גולדהגן, דב לוין ועוד, והגעתי למסקנה אחת ברורה: הפשעים נגד העם היהודי, הרצח וההשמדה, בוצעו בידי הדרגים שנתנו את הפקודות, כמו גם בידי חיילים ואזרחים שביצעו את פעולות הרצח או שיתפו פעולה. האשמה רובצת על כולם.

"כאשר נאשם מנסה להגן על עצמו באומרו: "קיבלתי פקודה", אין בכך לפטור אותו מאחריות למעשיו. מי אשר היה מעורב ברצח ובהשמדה של העם היהודי ראוי היה כי יועמד לדין. מחילה שזכו לה פושעים רבים, וכן נאשמים שהורשעו, לא הייתה במקומה. רוברט ג'קסון, התובע שעמד בראש צוות הקטגוריה האמריקאית, לא הבין כי על הפושעים הנאצים שהועמדו לדין רובצת אחריות פלילית לשואת היהודים. ג'קסון ראה במנהיגות הנאצית שהועמדה לדין בנירנברג מנהיגות צבאית, מפלגתית, אשר צייתה למנהיגותו הבלעדית של היטלר. לא בכדי אמר ג'קסון: "יהודים חסרים" ולא "יהודים שהושמדו".

"סוגיה הראויה להיבחן משפטית היא שאלת תחילתה של תקופת השואה. חוקרים רבים מתכוונים במחקרם ליום שבו פרצה מלחמת העולם השנייה. אחרים יטענו למועד שבו החל מבצע ברברוסה. אני אטען כי תחילת תקופת השואה היא מיום עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933. תימוכין לטענתי זו נעוצים בכוונת הנאצים לפגוע ביהודים כבר משנת 1933. אין להתעלם ממעשיו של היטלר לביסוס שלטונו הדיקטטורי מיד עם עלייתו לשלטון. במחצית השנייה של שנות ה־30 התעצם כוחה של המשטרה, "צבא משטרת המדינה", והיינריך הימלר קיבל את האחריות הכוללת על המשטרה. בהיותו ראש המשטרה המאוחדת, פרסם את דעותיו נגד היהודים. כאשר מונה ל"נציב הרייך לביסוס הגזעיות הגרמנית", קרא להשמדת יהודים וצוענים במסגרת מאבק הגרמנים בתת־האדם.

"ריינהרד היידריך עמד בראש "המשרד הראשי לביטחון הרייך" וחלש על הגסטפו, על האס־דה ועל האיינזצגרופן (עוצבות המבצע). הוא זה שיזם בנובמבר 1938 את "ליל הבדולח", ובכך ביטא למעשה את דעותיו נגד היהודים. עם פרוץ המלחמה, יזם את הקמת הגטאות עבור יהודי פולין (איגרת הבזק של היידריך). גרמניה הייתה למדינת משטרה, מדינה טוטליטרית שלא חפצה ביהודים והרחיקה אותם מכל תפקיד במכונה הנאצית. קיים קשר הדוק בין מאורעות שנות ה־30 בגרמניה לבין מחצית שנות ה־40 הראשונות. כוונת הנאצים הייתה כל העת להישמע להוראותיו של הפיהרר, לדבוק ברעיונותיו כפי שכתבם בספרו "מיין קאמפף".

"משפטי נירנברג לא נחקרו מספיק, עיקרי המסמכים והדוקומנטים ממשיכים להתגלות, וככל שנוברים, כך מתברר כי אין מספיק מחקר היסטורי, ובעיקר משפטי, היכול ללמד מה קרה באמת באולם 600 ובאולמות משפט אחרים מחוץ לגרמניה. לא ניתן להבין את מעשי הפושעים הנאצים, שותפיהם ועוזריהם מבלי להכיר ולהבין את המהלכים והאירועים ההיסטוריים שהתרחשו. נסעתי לגרמניה עשרות פעמים, ואני ממשיך להתקשות להבין כיצד העם הגרמני הצליח להחליף את עורו ואת חברבורותיו.

"ראיתי את אייכמן בתוך כלוב הזכוכית. במסגרת עבודתו של אבי כאיש טלקס במשפט, הוא לקח אותי עימו פעם אחת. הבטתי בעיניו של השטן, הוא הביט בי במבט מזוגג חסר כבוד כמי שבטוח במעשיו הנפשעים. הוא היה מאלה שנתפסו, אך רוב הפושעים הצליחו להימלט ולא נתפסו מעולם. האופוריה שלאחר המלחמה בצירוף הזלזול הבלתי נשלט של בעלות הברית אפשרו לפושעים הנאלחים לברוח אל מעבר לים. רבים ברחו לדרום אמריקה, שם המתינו להם חבריהם שהגיעו קודם וביססו קהילות גרמניות פעילות ותוססות".

משפטי הזיקית

"קראתי לספר משפטי הזיקית משלוש סיבות: האחת, התנהגותם של הפושעים הנאצים לאחר שנתפסו. הם העמידו פני זיקית כאילו לא ידעו על שאירע ליהודים במחנות ההשמדה, בגטאות, במחנות הריכוז, ועל הרצח אל בורות הירי בידי יחידות האיינזצגרופן. רובם הכחישו כל מעורבות בפשעי רצח העם היהודי. שנית, הפושעים הנאצים במשפט נירנברג העיקרי טענו, כמו רבים אחרים, כי צייתו להוראות מגבוה. צביעותם זועקת אל מול ששת מיליוני היהודים שנספו, היהודים שהלכו לעולמם ללא צלם אנוש. עד כמה יכולים היו פושעים אלה להודות כי היו "יס־מנים"? שלישית, אביע את מר ליבי על התנהלותם הלא-משפטית של צוות השופטים, אשר מחד, נראה כי הפעילו שיקול דעת, אלא שמאידך השילו את זנב הזיקית שלהם ופעלו ברוח האופוריה של אותם ימי דיונים, ברוח מכוונת של המדינאים ששלחו אותם להימנות עם חבר השופטים. הנאשמים נהגו כזיקיות, החליפו צבעם בהתאם למצב רוחם, טענו שקר וניסו לטייח. רצו להציל את נפשם כי ידעו שהיה להם חלק ברצח עם. הנאשמים התגלו כפחדנים, ואני מנסה לדמיין את תגובתם המפוחדת לתגובת המיליונים שהלכו לטבח. בני משפחתי נרצחו במשאיות הגז, הם נחנקו למוות בגסיסה איטית ומתמשכת".

כל המשפחה ניספתה בשואה

"משפחתי נרצחה בידי יחידות האיינזצגרופן, במהלך מבצע ברברוסה. משפחתי הושמדה במשאיות המוות. היום, במבט לאחור לא באתי על סיפוקי מאחר והיו שקיבלו עונשי מאסר ואחרים זוכו. לא הגיוני כי המנוול הפושע הנאצי אלברט שפר שהיה שר החימוש והיה זה שהחזיק את גרמניה הנאצית מחומשת כל השנים, עוזרו הנאמן של היטלר – קיבל עונש מאסר. ואני רוגז על כך שהתובע הראשי אמר "יהודים חסרים" – ולא אמר "יהודים שהושמדו". אני מתקשה לעכל את רעיון החנינות שקיבלו פושעים רבים בכלל המשפטים שלאחר המשפט העיקרי בנירנברג.

"ההיסטוריה חוזרת באופנים שונים, במהלכים אחרים בפשעים דומים. שואת הארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה חזרה בעוצמה גדולה יותר במלחמת העולם השנייה. מדוע? כי העולם ויתר לתורכיה, כי העולם סלח לתורכיה. כך גם לאחר משפטי נירנברג העולם סלח לגרמניה, העולם ראה במשפטי נירנברג את "המנחה" לאל הסליחות. והציניות לא פשה מהעולם. אותה מעצמה שנשאה את דגל המשפט, הצדק, חשבון הנפש עם גרמניה – שלחה שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסקי. התליין במזרח הרחוק היה ל"אלת הצדק" באירופה. זו היתה צביעותן של המדינות המשחררות. אותה מעצמה שהיתה כל יכול לא רצתה להפציץ אץ מחנות ההשמדה עליהם ידעה זה מכבר. אותה מעצמה אפשרה לאלפי פושעים נאצים להימלט, ביניהם אייכמן ומנגלה. לא היה כל מאמץ ולו מינמלי לתפוס את הפושעים. האופוריה העולמית לא התעניינה באותם פושעים"

המשפטים פישלו

לדעתו של עו"ד יורם פרי, משפטי נירנברג פישלו, ובגדול. "דוגמא חיובית להעברת מסרים של חינוך ומשפט – לא הייתה. משפטי נירנברג התנהלו סמוך לתום מלחמת העולם השנייה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945, במזרח הרחוק הסתיימה באוגוסט 1945. משפטי נירנברג החלו בנובמבר 1945. הכיצד ניתן ל"עכל" את שקרה במלחמה בזמן כה קצר? הכיצד אפשרי ללמוד את העובדות ההיסטוריות, הצבאיות והשלכותיהם חודשים ספורים לאחר המלחמה?

"משך חודשים רבים נאספו, נלקחו, הובאו מאות אלפי מסמכים לאולמות בנין בית המשפט, הם תורגמו לשל שפות: אנגלית, רוסית וצרפתית. בשלהי המשפטים עוד היו מרבית המסמכים זרוקים באולמות טרם נבדקו וטרם נלמדו. ג'קסון לא רצה עדים. מי יספר? מי יתעד? ממי נדע מה קרה? מסמכים שטרם תורגמו ונערמו כאבן שאין לה הופכין? וחמורה מכל היא העובדה שהנעשה במחנות ההשמדה והריכוז קיבל אך תשומת לה מועטה. חושבני, שבאם היו צוותי השופטים מבקרים באתרי ההשמדה, יתכן ודעתם היתה שונה. ומי היו השופטים? שלוחיהם של המנהיגים, הם רצו לרצותם, היו כמריונטות. מדוע לא הוצאו כל הפושעים להורג? מדוע פושעים שאימתם על אירופה היתה 6 שנים זכו לעונשי מאסר? אל לו למשפט הבינ"ל כיום ללמוד ממהלכי משפטי נירנברג. האופוריה באירופה ובעולם טשטשה את נחישות השופטים לעשות צדק.

עו"ד יורם פרי מספר כי "את הכספים שאקבל כתמלוגים מהספר אתרום לארגוני נכים, ארגונים המסייעים לנכים ולאלו הזקוקים לשיקום.

בימים אלה שוקד עו"ד יורם פרי על כתיבת ספר חדש שיעסוק במחנה ההשמדה אושוויץ.