מאת: קטי פישר
כותרת המאמר חושפת את הדבר היקר ביותר לליבי – המילים – שהן ציפור הנפש שלי.
אם כך, מה יש במילים שהופך אותן ליקרות לי כל כך, שאולי אין בכלים האחרים המשמשים את המין האנושי להבעה עצמית? כדאי לבחון זאת קצת יותר לעומק, עד כמה שניתן במאמר קצר זה.
לעניות דעתי, עם כל הכבוד לתמונה שהייתה שם מאז ראשית ההבעה האנושית, אם כציור על קירות עוד בתחילת ההתפתחות האנושית, ואחר כך על בד או נייר, ואם כתמונה באמצעות צילום ובהמשך כסרטים וסרטונים, התמונה עם כל חשיבותה, לא מספיקה כדי להביע בדיוק המרבי את מה שהיוצרים רוצים להביע. אי לכך, גם בסרטים ובסרטונים נהוג להכניס את הביטוי המילולי בדיבור ובטקסט כתוב. ניתן לראות זאת כבר בראשית התפתחות הקולנוע, כשעדין לא ניתן היה להסריט עם צליל, הכניסו שקופיות עם מלל, כדי להשלים את המסר.
אולי לא במקרה, גם העולם – על-פי פרק א' בספר בראשית, נברא באמצעות המילה, "ויאמר אלוהים ויהי…", כיוון שהיצירה השלמה והמדויקת יותר אינה יכולה לוותר על המילה. שוב, אין בכך כדי לבטל את חשיבותם של התמונות כאמצעי הבעה.
יחד עם התפתחות ההבעה האנושית המילולית במקביל להתפתחות האנושית בכללותה, ניתן לראות היום תופעה מעניינת של חזרה לשימוש בתמונות כתחליף לביטוי המילולי, או לפחות בחלק ממנו, בתקשורת היומיומית – ראו שימוש ב"אימוג'ים" למיניהם בתקשורת המילולית בוואטסאפ, בפייסבוק ולפעמים גם בדואר האלקטרוני.
האם התמונות הקטנות האלה או "האימוג'מים" כפי שהם נקראים, באמת יכולים להחליף את המילה? להערכתי, עדין המילה מביעה ביתר דיוק את מה שאנו רוצים להגיד. לדוגמה: כאשר אנו מדביקים את התמונה של כף היד עם ארבעת האצבעות מקופלות כלפי פנים והאגודל מורם כלפי מעלה, במטרה להביע אישור כל שהוא, הרי זה יכול להביע: "אוקי", "נכון", "מסכים", "מקבל" וכו'. אי כך, נראה לי שהמילה תדייק יותר מהתמונה. אמנם התמונות לכאורה מקצרות את זמן כתיבת המסר (על-פי רוב זו הסיבה שמשתמשים בהן), אך אינן מדייקות מספיק, לכן אני רואה בכך מעין רגרסיה (נסיגה) בביטוי האנושי ולא חלק מהקדמה.
המילה לא רק שהיא מדייקת יותר, אלא גם מצריכה הפעלת דמיון ובכך מפתחת את הדמיון, ואלה לא פחות חשובים להתפתחות האנושית. ראו כמה דמיון עלינו להפעיל במילים "ציפור הנפש" לעומת הדבקת תמונה של איזו ציפור. מי יחליט עבורנו איזו ציפור תדייק את המשמעות של הביטוי זה?!
אי לכך, המילים הן אכן ציפור הנפש שלי ולא אוותר עליהן כאמצעי לביטוי העצמי המדויק של מה שאני רוצה להביע, למרות שאינני שוללת הבעה באמצעות תמונות, נהפוך הוא – הם חלק מחיינו וחלק מצורת ההבעה שלנו.
ולסיום, כסופרת, כמנחה של סדנאות כתיבה וכעורכת ספרותית, אני בהחלט מתחברת למילות השיר אותו שרה חוה אלברשטיין, המבטאות גם אותי: "מילים זה כל מה שיש לי, מילים זה הוני, זה אוני וזה אני." (מילים: נדב לויתן, לחן: חוה אלברשטיין, מתוך אוסף השירים "קוקוס").
