אחד מילדי בצעירותו היה קורא למחמאות מחאות.
תמיד חשבתי שיש אמת בגו.
הרבה פעמים מחמאות שנאמרות מתוך רצון טוב, גורמות לשני להיעלב, או פשוט 'לא מזיזות לו'.
מתי זה קורה?
או כאשר אנו מחמיאים בצורה לא נכונה, או כאשר השני מפרש את מה שנאמר – בצורה לא נכונה.
לדוגמא שבח מכליל בדרך כלל גורם ללחץ, כמו 'איזו שפית את', או 'וואו את ממש מושלמת'. 'איזה חרוץ אתה' או 'אתה תמיד מצליח'. אלו התחייבויות שאנו לא יודעים אם נוכל תמיד לעמוד בהם, והם גורמים לנו לענות משהו שמבטל אותן…
לכן עדיף שנאמר 'אני אוהבת את החריצות שבך…' או 'יש בך כל כך הרבה נדיבות'…
דוגמא נוספת, היה אצלי זוג שכאשר הוא התחייב להכין ארוחת צהרים פעם בשבוע, אישתו אמרה לו, "זה מאד עזר לי".
למרות שהודה שהוא אוהב לעזור,
הוא הרגיש שאלו לא מילים שמקדמות אותו או נותנות לו משהו. הוא היה מעדיף מילים שאומרות משהו ישירות עליו ולא עליה.
לכן למשפטים המתחילים במילים אני מעריך/ה את… או אני גאה ב… אני אוהב/ת את… נהניתי מאד מה… וכו, הם משפטים שבדרך כלל משאירים את השני עם הסתכלות טובה יותר על עצמו.
מחמאות ברמה גבוהה יותר, משלבות את האחר עם התועלת שהוא גרם.
לדוגמא; אני מאד מעריכה את הנדיבות שיש בך, זה גורם לי לתת אמון רב יותר באנשים שסביבי.
או 'כשאני רואה איך את משקיעה בהכנת האוכל, אני מבין כמה אהבה טמונה בו ונעשה לי יותר מתוק בפה'.
אנו רואים שאם אנו רוצים שתהיה השפעה למחמאות ולמילים הטובות שאנו מפזרים סביבנו, הן צריכות להיאמר במחשבה תחילה.
וגם אם טעינו אפשר תמיד לתקן, כמו 'התכונתי לומר שיש בך…'
והכי חשוב שנלמד להחמיא לעצמנו. כך, לא נצטרך להיות תלויים בשני ולחכות שתנוח עליו 'רוח הנדיבות', ונוכל לקבל ולתת מחמאות ביתר קלות.
