מתי בפעם האחרונה הצלחת פשוט להיות, בלי לחשוב מה עוד צריך לעשות, בלי לתכנן את מחר, בלי לרצות שהרגע הזה יהיה קצת אחרת?
אנחנו מדברים על פשטות כאילו היא דבר מובן מאליו, ובכל זאת, כמה קל לנו להסתבך עם החיים. אירוע קטן הופך לסיפור שלם, מחשבה אחת גוררת אחריה עוד עשר מחשבות, וגם ברגע של שקט אנחנו עסוקים במה שעוד לא קרה.
העולם מציע לנו בלי סוף אפשרויות. עוד מידע, עוד משימות, עוד דרכים להשתפר. גם כשאנחנו נחים, הראש ממשיך לעבוד. משווה, מנתח, מתכנן. לפעמים אפילו השקט הופך לעוד משהו שצריך להצליח בו.
אני מכירה את התנועה הזאת היטב. שנים נסעתי בעולם וחיפשתי תשובות לשאלות הגדולות של החיים. למדתי, התנסיתי, פגשתי אנשים, ניסיתי להבין. וגם היום אני מוצאת את עצמי רוצה להספיק, ליצור וללמוד עוד.
לאט לאט אני מגלה שלא תמיד חסר משהו. לפעמים דווקא יש יותר מדי רעש, שמקשה לשמוע את מה שכבר נמצא כאן.
בלימודי הזן והבודהיזם אני פוגשת שוב ושוב הזמנה פשוטה, לחזור אל הרגע הזה. אל הנשימה, אל הגוף, אל מה שמתרחש עכשיו. לא להילחם במחשבות ולא לדרוש שייעלמו, אלא לשים לב אליהן ולחזור למה שאנחנו עושים.
לשתות תה כששותים תה. להקשיב כשמישהו מדבר. ללכת ולהרגיש את כפות הרגליים נוגעות באדמה.
זה נשמע קל, אבל לא תמיד כך. לפעמים אנחנו נאחזים ברצון לדעת, להסביר, לשלוט. וגם כשמבחינים בזה, ההרגל לא נעלם מיד.
אולי כאן נמצאת הבחירה. לא תמיד אנחנו בוחרים אילו מחשבות יעלו או מה החיים יביאו איתם. אבל אפשר ללמוד לעצור לרגע, לשים לב למה שקורה, ולבחור אם להמשיך להזין את הסיפור שהראש מספר.
הפשטות אינה ויתור על חלומות או על עשייה. היא האפשרות לפגוש גם חיים מלאים ומורכבים בלי להוסיף לכל רגע מאבק מיותר. לפעמים זה מתחיל בריקוד, או בנשימה.
ואולי לא תמיד יש לנו בחירה במה שמגיע, אבל יש לנו אפשרות לבחור כמה להסתבך איתו.
לפעמים מספיק רגע אחד של נוכחות כדי להיזכר בזה.
סיגל גבאי – מלווה אנשים למצוא את הכיוון










