הימים ימי אמצע המילניום הקודם. והמקום הוא בספרד של פרדיננד ואיזבלה, פטרוני האינקוויזיציה.
אל מרתף אחוזתו של אחד מאצילי ספרד העשירים ביותר, מתפרצים קבוצה של כמרים לבושים בגלימות שחורות ארוכות, כובעים משולשים משוננים ורעלה מכסה פנים. ושם הם פוגשים קבוצה מבועתת של יהודים לבושי לבן מתכוננים לתפילה של יום כיפור. בלי שהות נוספת הם אוסרים את כולם ומוליכים אותם הישר לכיכר העיר, שם כבר חיכו המון עם צמא דם לטקס או – טו – דה – פה, שריפה בחיים של כופרים בנצרות. תוך כדי התהלוכה, שליח הציבור של אותה קבוצת יהודים, קולט ומבין בהכרה שאלו הרגעים האחרונים שלו ושל הציבור שלו ושהוא יכול להנציח אותם עכשיו ממש להתעלות ולחזק את בני קהילתו ככל יכולתו.
ויכולתו הגדולה היתה שירה ופיוט.
והוא מתרכז. מכוון גבוה אל היכל הנגינה השמימי. מתעלה מעל המציאות הנוראה. ובדם ליבו ונפשו מקבל מתנה – יצירה פיוטית מופלאה למילים של "כל נדרי".
הוא מתחיל לשיר את היצירה שלו, את המילים הקדושות הללו, לאורך כל התהלוכה. מלמד את סילסוליה ותוויה לכל היהודים הנסתרים האנוסים שבאו ללוות את אחיהם בדרכם האחרונה. הולך מתפייט ושר, בשיא יכולת ביצועו, והוא לא נדם, עד שנדם ויצאה נשמתו ב "אחד".
רק ב"ישיבה של מעלה" התברר לו שהמנגינה שלו היא הפותחת את תפילות ליל יום הכיפורים, ואיתם מרטיטה את הלב ופורצת את מעיין הדמעות של כל שומעי היצירה המדהימה הזו בכל שנה ושנה בכל בית כנסת בכל מקום בעולם.
אלו ימים של סגירת מעגל של שנה יהודית. רק שאנחנו אף פעם לא סוגרים מעגל. כבני אדם איננו נעים בתוך מעגל סגור, אלא יותר בתוך ספירלה. וכדרכם של ספירלות, השלבים שלה הם בהטיה. ואנחנו נעים בהם. לעולם איננו יכולים לעמוד במקום אחד. זה לא עובד. מי שעומד במקום אחד, נע כלפי מטה, באופן טבעי. ומי שמתעלה מעל המפריעים אותו – נסיבות החיים, קשיים, התמודדויות וצרות, עוצם עיניים ומכוון גבוה ליצירת חייו. לכוחות ולמתנות שלו והוא שר אותם מעבר למציאות ודוחף איתם כלפי מעלה, לא רק שהוא יעלה במדרגות קפיץ הספירלה אלא הוא יוכל למתוח אותה ואיתו יחד איתה לגבהים שהוא לא תאר לעצמו שיזכה להגיע אליהם!! לתוצאות שיכניסו אותו לדפי ההיסטוריה!
גמר חתימה טובה, עם ישראל.
באהבה, רבקי.
