יום שבת, ה – 7.10.23, יום שימשי ורגוע בכרמיאל. השעה 10:00 בבוקר, הטלפון מצלצל. מרים מעבר לקו מודיעה לי שלאור המצב האירוע שקבענו לאותו ערב מבוטל.
"איזה מצב, מה קרה?" אני שואלת.
"מה אַת לא יודעת? יש מלחמה," היא עונה.
"איזו מלחמה, מה ככה פתאום? איפה?"
"בכול הארץ, בדרום בכול עוטף עזה, יורים גם על המרכז, בלגן שלם."
"מאיפה זה נחת עלינו, אני לא נוהגת לפתוח טלוויזיה בשעות הבוקר בכלל ובוודאי שלא בשבת, אלוהים ישמור, אני הולכת לפתוח."
לאור הידיעות והתמונות שהתפרצו מתוך המסך של הטלוויזיה, נתקפתי בהלם, אחר כך הגיע הכעס הגדול. אתם בוודאי יכולים לנחש על מי. וככול שחלף הזמן הגיע שלב החרדה שהלכה וגברה. כבר באותו היום, התקשיתי למצוא את המילים המדויקות להביע את אותה החרדה שהציפה אותי נוכח גודל הזוועות שנחשפנו אליהם בהדרגה.
בימים הראשונים שלאחר השבת השחורה הזו, עדין לא מצאתי את המילים המדויקות לבטא את רגשותיי. המילים שבדרך כלל זורמות ממני בקלות יחסית מעצם היותי סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ועורכת ספרותית, נתקעו בגרון ולא מצאו את דרכם החוצה, לא אל הפה וגם לא אל המקלדת. הרגשתי חנוקה, המילים שרפו את הגרון מרוב כאב.
אני מניחה שלא מעט אנשים חוו ואולי עדין חווים את אותו השיתוק או האלם ולא מוצאים את המילים לבטא את מה שהם מרגישים בימים אלה.
ובכול זאת, כמי שמודעת לכוחן של המילים, שהרי גם העולם, על פי ספר בראשית – פרק א', נברא במילה, אני מוצאת שיש לשחרר את המילים החנוקות בגרון, למרות הקושי, ולתת להן לצאת גם אם בעיניים הבוחנות של הסופרת שבי הן עדין לא מספיק מדייקות את מה שעובר עלינו.
נכון, בשלב הראשוני, כאשר אנחנו עדין בתוך האירוע והתותחים עדין רועמים, אין לנו מספיק מרחק רגשי כדי לדייק במילים את אותם הרגשות והמחשבות שלנו ויתכן מאוד שנשתמש במטפורות ודימויים שידועים לנו מהעבר כדי לתאר מצב חדש שלא היינו בו קודם. ייתכן שזה יראה לנו כמו קלישאה שגורה שלא מבטאת בדיוק את מצבנו, אבל זה מה שיש לנו כרגע.
דווקא המילים שאנו מעלים על המסך או על הנייר, יוצרים איזה שהוא מרחק שמאפשר לנו להתבונן באותם הרגשות והמחשבות לאחר שהוצאנו אותם מתוכנו, ולהשתחרר במידת מה, גם אם הן עדין לא מדויקות.
בנקודה זו יהיו מי שישאלו, ואני ביניהם, האם אפשר יהיה מתי שהוא לדייק במילים את מה שאנו עוברים בימים אלה?
כאן אני מוצאת לנכון להזכיר את דבריו של הסופר אימרה קרטס בספרו "ללא גורל" בנושא של המילים המדויקות לתיאור החוויות שהוא עבר במחנות הריכוז (פרק אחרון). לאחר חזרתו משם לבודפשט, הוא פגש אדם שלא היה במחנות וניסה להשוות את מחנות הריכוז לגיהינום כדי לנסות להבין את מה שקרטס סיפר לו. על כך השיב לו קרטס שהוא אינו יודע אם מה שעבר במחנות זה גיהינום, כיוון שמעולם לא היה בגיהינום, אבל הוא כן היה במחנות ואת זה הוא יכול לתאר עד כמה שהשפה על כל מגבלותיה מאפשרת זאת, מבלי להשתמש בהשוואות ומטפורות שגורות הלקוחות מהשפה שאנו מכירים מהעבר.
במילים אחרות, ככול שננסה לתאר מצב שלא הינו בו קודם באמצעות השפה שאנו מכירים, עם כל הדימויים והמטפורות הידועות לנו, זה כנראה לא יהיה מדויק. ובכול זאת, זה מה שיש לנו ועם זה ננסה לתעד את מה שעובר עלינו.
אי לכך, ממליצה לכולם, לא רק לכותבי הסיפורים למיניהם, לכתוב בכול יום את מה שאתם מרגישים וחושבים בימים אלה, ללא שיפוטיות ומבלי לחפש דיוקים כאלה ואחרים. כרגע מה שחשוב הוא להוציא החוצה את המילים החנוקות בגרון ולבטא את הכאב ואת כל שאר הרגשות והמחשבות שלנו.
בבוא היום, במרחק של זמן, אולי נוכל לדייק יותר את אותם המילים ואפילו להפוך אותם לסיפורים מעניינים.
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי
טל' 052-383231
