מאת: קטי פישר
כתיבתם של סופרים ושל כותבי סיפורים למיניהם נחשבת כמלאכת מחשבת, כתיבה בה כל מילה נשקלת בהקפדה יתרה כיוון שהיא נושאת משמעות במרקם הרחב של היצירה השלמה. בנוסף, יש לא מעט אנשים שמתייחסים לכתיבה הספרותית "ביראה של קודש" המלווה בהשראה מיוחדת שלא כל אחד זוכה בה.
מבלי להיכנס כאן לדיון סביב כמות ההשראה המיוחדת הנדרשת בתהליך הכתיבה הספרותית, לעומת כמות "העבודה השחורה" המושקעת בכתיבה, שפירושה כמות הטיוטות והניסוחים השונים של הטקסט עד שהוא מגיע לגרסתו הסופית, ניתן לומר שהכתיבה הספרותית רחוקה מלהיות אוסף מילים שיצאו משרוולו של הכותב בקלות, אם בעקבות ההשראה ואם בדרך אחרת. במילים אחרות, הכתיבה הספרותית בוודאי לא מעין "בלה בלה" שמישהו ייחס להם משמעות.
ובכול זאת, יש ימים שהכותב יושב מול הדף הריק או מסך המחשב הריק, או מה שנרשם שם, נמחק מהר מאוד כי הוא חסר משמעות בעיני הכותב.
מרבית הכותבים חשים תסכול במצב זה, תחושה מובנת בהחלט. יחד עם זאת, ברצוני להדגיש כאן שלמרות זאת אלה דווקא ימים מבורכים ויתרה מזו, אני מציעה לאותם הכותבים לבחור יום כזה בצורה יזומה פעם בחודש, שיקרא "יום הבלה בלה" בו הם מעלים על הכתב כל מה שעולה להם בלי לחשוב, פשוט לשחרר, בלי השוט והבקרה של ההיגיון והמשמעות, פשוט לכתוב בלי מעצורים. אחר כך, להניח את הכתיבה הזו בצד וכעבור יום או יותר, לקרוא את מה שנרשם שם.
אותם הכותבים יופתעו לגלות כמה רעיונות מדהימים אפשר להוציא משם. "ימי הבלה בלה" האלה יעשירו את כתיבתכם ומשם ייוולדו הרבה סיפורים מעניינים וטובים.
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית.
טל' 052-3836231
