זריעה, התחלות וסליחה בחיים, בזוגיות ובעשייה

החודש אני מציינת שתי אבני דרך משמעותיות: 42 שנות נישואין עם יהודה בן זוגי, ויובל שנים בארץ מאז שעליתי לישראל. אלו לא רק מספרים אלא עדות לזריעה שנעשית יום־יום במשך עשרות שנים, וממשיכה להצמיח פרחים, פירות ולעיתים גם קוצים.

בזוגיות, כמו בחיים עצמם, אין זריעה אחת גדולה וגמרנו. יש אינספור זרעים קטנים שמוטמנים מדי יום: מילה טובה, חיוך, הקשבה רגע לפני שמגיבים, ארוחה שהוכנה באהבה, או בחירה מחודשת להישאר קרובים גם כשיש מרחק. כל אחד מהזרעים הללו הוא התחלה חדשה, התחלה שמזכירה לנו שבכל יום אפשר לבחור שוב זה בזו.

ובתוך כל מסע כזה יש גם מקום לסליחה. סליחה על טעויות, על חוסר סבלנות, על מילים שנאמרו בכעס. למדתי שסליחה אינה חולשה, אלא כוח שמאפשר להמשיך קדימה, להניח מאחור את מה שכבד, ולפתוח מקום חדש לחמלה ולחיבור.

כדי לטפח ולחזק את כל זה אני לא משתמשת בשיטות גדולות או "טריקים", אלא בכלים הפשוטים של היומיום:

שיחה אמיתית: לשאול, להקשיב, לא לקחת כמובן מאליו.

טקסים קטנים: כוס קפה משותפת, סעודה סביב שולחן, בילוי משותף.

הומור: לדעת לצחוק גם על הקשיים.

מרחב אישי: לאפשר לכל אחת ואחד לעסוק במה שממלא אותו.

בחירה מתחדשת: להזכיר לעצמי שבכל יום אני יכולה לבחור שוב להשקיע, לאהוב, לטפח.

כשאני מתבוננת על חיי האישיים, אני רואה עד כמה הם שזורים בעשייה שלי, הן במגזין מדור לדור והן באירוח הצרפתי. במגזין יש זריעה מתמדת של רעיונות, סיפורים ותובנות, התחלות חדשות בכל גיליון וכתבה, וגם סליחה שמאפשרת לכולנו לגדול יחד כקהילה יוצרת. ובאירוח הצרפתי אני זורעת בכל מפגש חוויות של טעם, תרבות וחיבור, מתחילה מחדש עם כל סדנה או ערב מיוחד, ומגלה שגם כאן יש מקום לסליחה כשמשהו לא יוצא מושלם, או כשצריך לשחרר ולבחור שוב בדרך של אהבה ושיתוף.

וההתרגשות שלי הולכת וגוברת, לא רק בגלל ימי התבוננות אלה, בסמוך לראש השנה ויום הכיפורים, אלא גם כי בעוד חמישה חודשים בלבד נחגוג את גיליון 150. מבחינתי זהו לא רק מספר, אלא סמל למסע שנבנה צעד־צעד, זריעה אחר זריעה, וביחד עם קהילה שלמה שבוחרת לגדול איתי.

ואולי זה המסר שאני רוצה להשאיר לכן ולכם הפעם: לראות את הזרעים הקטנים בחיים, לטפח אותם, להתחיל מחדש כשצריך, ולזכור תמיד להשאיר מקום לסליחה. שם, בין הזרעים, נמצאת הצמיחה האמיתית.