טליה חכמי אלעזר שהוציאה את ספרה "אגדה או מציאות" (הוצאת חותם), מספרת על העיוורון שליווה אותה כל חייה ועל הזיכרונות מילדותה באיראן שמעשירים את עולם היצירה שלה. כך הופכים לימון איראני ללימונדה ישראלית משובחת
מאת זהר נוי
המלחמה בין ישראל לאיראן שפותחת לאחרונה את כל מהדורות החדשות, תופסת את טליה חכמי אלעזר ילידת איראן ברגשות מעורבים. מצד אחד כציונית מבטן ומלידה היא בצד של ישראל כמובן, אך מצד שני כמו לכל אדם שעוזב את מולדתו יש לה סנטימנטים עזים לתרבות, לאוכל ולבתי הכנסת שהשאירה מאחור.
על כל אלה סיפרה בהרחבה בספרה האוטוביוגרפי ומעורר ההשראה "מבוך חיי" שיצא לאור לפני שש שנים וזכה לחשיפה מרשימה בתקשורת האלקטרונית והכתובה. כיום היא חובקת ספר שני "אגדה או מציאות" (הוצאת חותם) בו שבעה סיפורים קצרים מעניינים ששואבים השראה מחייה ומחיי אנשים שפגשה בדרכה.
כל אחד מהסיפורים מתרחש בעולם שונה בתכלית מזה של האחרים, אבל השתלשלות האירועים בחייהם של הגיבורים, בין אם נולדו באירן, בישראל או בארצות הברית מוכיחה פעם נוספת שרגשותיהם ורחשי ליבם של בני האדם אינם מכירים בגבולות ובחוקים ושיש בכוחם להפוך דמיון למציאות.
אהבה, קנאה, נאמנות ובגידה מתערבלות בסיפוריה של טליה אלעזר ופורשות את היריעה הצבעונית הרחבה שעליה נרקמים החיים בפני הקוראים.
טליה אלעזר תושבת חולון, היא עיוורת מלידה ונשואה לגבר רואה שמרבה להרצות בנושא בהתנדבות. "יש הרבה מה לעשות ביחס החברה לעיוורים, אבל אין ספק שהאנושות עברה כברת דרך ביחס לנושא", היא אומרת. "כשאני נולדתי באיראן לא ידעו איך להתמודד עם עיוורים ובכלל לא התייחסו אליהם כאל נפש חיה. "למזלי, חשבה המשפחה שלי אחרת וגידלה אותי כמו ילדה רגילה. לא הזניחו, לא פינקו ולא גוננו מעבר לרגיל. קיבלתי עונש כשעשיתי משהו רע ופרס כשעשיתי משהו טוב. הבסיס שלי לחיים היה הרבה חום ואהבה. הייתי ממש הכוכב של המשפחה".
היא גדלה עם אח בוגר ממנה בשנתיים, אותו היא מגדירה "החבר הכי טוב שלי". ברבות השנים נהרג האח בתאונת דרכים והשאיר אחריו שלוש בנות, "שהן כמו הבנות שלי והן גם מתייחסות אליי ככה", מספרת טליה. "אחי היה אומר לי תמיד: 'את יודעת, אם יקרה לי משהו את תהיי כמו אמא של הבנות שלי'. אני הייתי אומרת לו 'תפסיק לדבר שטויות', אבל מסתבר שזאת הייתה נבואה שהגשימה את עצמה".
בשנת 1959 עלתה לישראל עם אימא שלה מעיר מולדתה טהרן כשהיא הייתה בת 11 וחצי. היא למדה בבית חינוך עיוורים בירושלים בתנאי פנימייה. "זאת הייתה תקופה קשה ביותר, רחוק מהבית החם והמחבק למקום זר בלי לדעת עברית", היא נזכרת. "לצד כל הקושי אני חייבת לומר שקיבלתי עזרה גדולה וחיבוק מבית החינוך. הייתה שם מורה לכתב ברייל שעזרה לי מאוד. המחנכת של כיתה ה נתנה לי שיעורים פרטיים על חשבונה, שזה ממש לא מובן מאליו".
לדבריה: "כל צעד היה קשה מכל הבחינות, אבל אני למדתי מאימא שלי להיות מעשית. אימא שלי שהייתה באותה תקופה בהליכי גירושין מאבי, הבינה שהיא צריכה לפרנס לבד שני ילדים, ולכן למדה ספרות באיראן כדי שתוכל להשתלב במהירות בעבודה בישראל. זה לא היה פשוט. הרימו גבה, פקפקו ביכולת שלה, אבל בסופו של דבר היא נקלטה בעבודה ופרנסה בכבוד".
את לימודי התיכון עשתה בתיכון חדש/אילון בחולון ללא אמצעי עזר כמו חומרי לימוד בכתב ברייל או מוקלטים. "התיכון היה ממש מול הבית שלי וזה עודד אותי מאוד כי עם כל החיבוק שקיבלתי מבית חינוך לעיוורים היה קשה להיות רחוק מהבית", היא נזכרת. "ברור שחששתי מאיך יקבלו אותי, אבל לשמחתי קיבלו אותי יפה מאוד ובצורה טבעית. מכיוון שכולם התגוררו בקרבת הבית הגיעו אליי הרבה חברות הביתה. היינו הולכות לים, למסיבות. היה כיף חיים".
היא השלימה תואר ראשון בתלמוד ובחינוך ועשתה תעודת הוראה מאוניברסיטת תל אביב, מורה מוסמכת להוראת תושב"ע בבתי ספר על יסודיים. בין השאר לימדה תלמידים רואים בבתי ספר רגילים בארץ ובלוס אנג'לס.
לדבריה היא בחרה לא להביא ילדים לעולם כי העיוורון שלה הוא גנטי. "אני מציאותית מאוד והמסר שלי הוא לחיות עם העובדות ולמצות את הטוב ביותר עם הנתונים שלך". מה שאפיין את דרכה היא הנחישות, החריצות והאופטימיות.
"בכל תקופת הלימודים עבדתי במשרה מלאה במשרד הרישוי בחולון. אלה היו שנים עמוסות עד כדי ייאוש, אבל לרגע אחד לא נכנעתי", היא אומרת ומסבירה. "לא קל למורה עיוורת להתקבל לעבודה במערכת החינוך, אך לא ויתרתי, עקפתי כל חומה שחסמה את דרכי ופרצתי כל דלת שנטרקה בפניי עד שהוכחתי את כישורי ויכולתי".
ספרי לי על מקרה בו נתקלת בהתנגדות מצד המערכת ואיך התמודדת עם זה?
"כשהייתי בארצות הברית היה מנהל בית ספר אחד שאמר לי שהעובדה שאני לא רואה יכולה לגרום לי לבעיות בכיתה כי איך אוכל להתמודד עם בעיות משמעת. חשבתי על כך והבנתי שיש צדק בדבריו. מנהל אחר אמר לי: 'את לא נוהגת, נכון?' אמרתי 'ברור, אני לא רואה'. הוא אמר: 'נו, אז איך אני יודע שלא תאחרי לעבודה?' חשבתי מעט ועניתי לו: 'אתה נוהג, נכון? ונכון שיש לפעמים פקקים שגורמים לך לאחר לעבודה?' זה עדיין לא שכנע אותו. בבית הספר הבא שהגעתי אליו שאלתי את המנהל: 'אתה מוכן לקבל אותי לעבודה בהתנדבות?', הוא היה המום ושאל: 'מה, את מוכנה לעבוד בהתנדבות?' אמרתי 'כן'. אם זה בהתנדבות אז אין בעיות של משמעת, איחורים, הכול בסדר. בהתחלה עבדתי בהתנדבות. היו מאוד מרוצים ממני. אחר כך עבדתי כעובדת מן המניין".
אז איך התמודדת באמת עם בעיות משמעת?
"שאלה טובה. באחד הימים הייתה ילדה שבאמצע השיעור הוציאה בננה והתחילה לאכול. אמרתי לה להכניס את הבננה לתיק. היא שאלה אותי: 'תגידי את האמת, את באמת לא רואה או שאת עושה את עצמך?' עניתי לה: 'לא צריך לראות בשביל לדעת מאיזה כיוון יכולה להגיע הבננה'. התשובה הזאת הצחיקה את הכיתה ומאז לא קילפו יותר בננה בשיעור. אני לא אומרת שאין בעיות, אבל כשמדברים להיגיון של הילדים, עם הרבה יצירתיות, זה עובד".
בעקבות התאונה בה נהרג אחיה החליטה לחזור עם בעלה לארץ כדי להיות קרובה לבנותיו שהתייתמו.
כשטליה פרשה לפנסיה מוקדמת היא החלה ללמד בהתנדבות בכמה מסגרות. בין היתר עבדה כמדריכה ב"דיאלוג בחשיכה" במוזאון הילדים בחולון מאז פתיחת המקום לאורך 13 שנים. כיום היא פעילה במסגרות חברתיות ומקצועיות.
עשית פעילות חינוכית מבורכת במשך עשרות שנים. איך הגעת מעבודת הוראה לכתוב לא ספר אחד, אלא שני ספרים?
"כתבתי הרבה שנים, אבל לא היה לי אומץ להוציא את הסיפורים לאור. מי שעודד אותי מאוד היה מנהל 'דיאלוג בחשכה'. הוא קידם אותי, תמך בי וזה כנראה מה שהיה חסר לי כדי לצאת לאור"
ספרה השני "אגדה או מציאות" כולל קובץ סיפורים שנכתבו בהשראה של נושאים שהעסיקו את טליה לאורך השנים. בספר כמה סיפורים, חלקם מרגשים, חלקם משעשעים, כולם מקוריים ומרתקים. הסיפור "אגדה או מציאות" הוא סיפור אהבה בלתי אפשרי; הסיפור "הפתעה" הוא סיפור קצר ומשעשע; הסיפור "התיק" הוא סיפור על בחורה מאומצת שלא יכולה לסלוח לאימא שלה; הסיפור "המשאלה" עוסק בהתמודדות עם בעיות פוריות; הסיפור "המגילה" הוא סיפור על אדם שצריך להגיע לאיראן ולהביא משם מגילה בדרך לא דרך; הסיפור "שבועת היפוקרטס" הוא סיפור על אדם שהולך ללמוד רפואה; הסיפור "שיחה באוטובוס" עוסק ברכילות בהתערבותם של כל הנוסעים.
איך נולד הספר הזה?
"אחרי כל הפרגון שקיבלתי על הספר הראשון הייתי בקבוצה של שמונה נשים שכל אחת כתבה סיפור קצר. בסופו של דבר הסיפורים האלה לא ראו אור, מסיבות שונות, אז אני החלטתי להוציא את הסיפור לאור בעצמי ולצרף לו סיפורים נוספים שכתבתי".
הספר "אגדה או מציאות" זמין בחנויות הספרים המקוונות.
