לכולנו אבל ממש לכולנו אם תשאלו אותנו נאמר שהאנשים הכי חשובים שבחיינו הם בן/בת הזוג וילדינו. עוד נוסיף ונאמר לשואל שלמענם אנחנו מקדישים את הזמן ואת האנרגיה לעבודה כדי שנוכל לפרנס את עצמנו בצורה הטובה ביותר כדי שהאהובים שלנו יהנו מפרי עמלנו.
נשמע נהדר – לא?
לכאורה כך צריכה להיות מפת החיים המאוזנת שלנו, השקעות מאוזנות של זמן ואנרגיה המחולקות על פני היממה ל: עבודה, זוגיות, ילדים, משפחה (אחים אחיות גיסים גיסות וכו'.) ,תחביבים אישיים, פעילות ספורטיבית למען הבריאות ועוד.
לאנשים מסוימים המפה הזו אינה ריאלית כלל וכלל, לאנשים מסוימים הנקראים "מכורי עבודה" פרוסות עוגת הזמן והאנרגיה אינן מחולקת בצורה מאוזנת.
פרוסת העבודה תופסת את מרבית הזמן ביממה והאדם מוצא עצמו בתוך העבודה שעות רבות הבאות על חשבון הזוגיות והילדים שלא לדבר על תחביבים אישיים אשר אינם בנמצא כלל וכלל.
כל המערכת סובלת סבל רב, שכן אין אפשרות לבנות יחסים בצורה וירטואלית
כל מערכת יחסים אמיתית דורשת השקעת זמן אשר אינה קורית אצל מכורי העבודה בלי יכולת אמיתית לשלוט בהתנהגות הזאת.
על פניו כל מכור/ת עבודה מודע/ת לכך שהזמן וההתעסקות והעבודה באה על חשבון זמן איכות זוגית או זמן בילוי עם ילדים או תלונות מצד חברים על כי מערכת היחסים היא חד צדדית לחלוטין ואין ביקורים הדדיים.
אולם אין למכור/ת העבודה יכולת שליטה על ההתנהגות הזו, למרות ההצהרות החיוביות בקשר להשקעת הזמן והאנרגיה למשפחה וזוגיות
המכור/ה לעבודה מונע מצורך פנימי אשר בדרך כלל הוא מודחק ואינו בערנותו של האדם הצורך הוא להוכחת משמעות, הצורך מגיע מתחושת ערך נמוכה ברב הזמן בשל גדילה בבית ביקורתי ושיפוטי מאד וקיים נדר פנימי אשר לא נגמר האומר "אני אוכיח לאבא, אמא, חברה שלי שאני בכל זאת שווה משהו ובסוף אתם עוד תתגאו בי" אולם זהו בור ללא תחתית.
מכיוון שתחושת הערך הפנימית הנמוכה אינה מקבלת מזור, נידון המכור/ה למה שפרויד קורא "חזרה כפייתית" (repetition compultion) כשהמכור עובד עוד ועוד רק כדי להוכיח לעצמו, שהוא אכן בעל ערך ומשמעותי.
מה הפתרון? במקרה זה רק עבודה טיפולית עמוקה המסייעת לאותו אדם להתחבר לילד הפנימי שלו, שאותו ילד עם תחושת ערך נמוכה ומייצרת יחד איתו חוויה מתקנת חיובית כדי שמעגל הקסמים הזה ייעצר.
מהניסיון שלי זה פשוט עובד!
אז קדימה לעבודה …. על שחרור והרפיה מהתמכרות לעבודה.
