כך אומרת שיה לירן-מלכין, שהוציאה את הספר "תעתועי אהבה" – קובץ סיפורים על אהבה, פרידה וחיבור בין נשמות
מאת זהר נוי
גבר ואישה מכירים בתאונת דרכים. מהרגע הראשון מתפתחת ביניהם משיכה פיזית ורוחנית חזקה, שמספקת להם רגעים של הנאה, ריגושים ארוטיים וקנאה אובססיבית. מהר מאוד הם הופכים משני נאהבים לחוקר ונחקר, לחתול ועכבר במשחק אינסופי שבו הרגע הבא הוא אניגמה. לאן תסחף אותם מערבולת היצרים? לסיפור אהבה של פעם בחיים או לפרידה סוערת שאחריה לא יישאר דבר?
הסיפור המרתק הזה, שנקרא "קנאה רטרוספקטיבית", הוא רק אחד מתוך אוסף הסיפורים שבספר "תעתועי אהבה", שהוציאה לאחרונה שיה לירן-מלכין.
היא נולדה בירושלים וגדלה בחיפה, שם סיימה את לימודיה בתיכון הריאלי. אחרי הצבא למדה בסמינר למורים בתל אביב ונסעה ללמוד באוניברסיטת מינסוטה חינוך ותיאטרון. בהמשך עברה לניו יורק, שם סיימה את לימודיה בבית הספר הידוע למשחק The neighborhood Playhouse school of the Theater. עם הרקורד הזה חזרה לארץ והתקבלה לתיאטרון הלאומי הבימה. בגלל סיבות אישיות ומשפחתיות היא פרשה לאחר סיום החוזה. לאחר זמן מה היא התקבלה לעבוד כדיילת אוויר ואף זכתה לחנוך את מטוס הג'מבו הראשון בטיסתו לניו יורק.
בהמשך היא פגשה את מי שעתיד היה להיות בעלה ואב ילדיה, ד"ר צ'ארלס מלכין, שניהל את המחלקה האורתופדית בבית החולים קפלן ברחובות. במקביל לניהול המרפאה הפרטית שלו, התנדבה שיה לעבוד כיו"ר מחלקת הקליטה של ויצו רחובות בתקופת העלייה הגדולה מברית המועצות והמשיכה בפעילות זו בויצו ישראל ובויצו העולמית כחברה בועד המנהל וכיו"ר פרויקט בית הויס.
חיי המשפחה של שיה לא היו פשוטים. נולדו לה שלושה בנים, ליאור – לוליק בנה השני, סבל משיתוק מוחין קשה. על אף הקשיים, הבית היה חם ופתוח. לוליק קיבל את מיטב הטיפולים בארץ ובחו"ל, אך נפטר בגיל עשר וחצי.
כאשר לוליק היה בן שלוש וחצי אימצה שיה את טלי בת השלוש עשרה, שבאה מרקע סוציו-אקונומי קשה. בהמשך, טלי הושפעה מהחום והטיפול המסור בבן הפגוע וכאשר בגרה, בחרה כקריירה לעסוק בתחום החינוך המיוחד. כיום יש לה תואר שני והיא מנהלת גן לילדים עם צרכים מיוחדים.
תעתועי אהבה
הספר "תעתועי אהבה", שיצא בהוצאת אוריון, מכיל סיפורים קצרים, המובאים מנקודת מבטן של נשים שונות בגילים שונים, כל אישה ועולמה הפנימי. האהבה היא רגש מורכב מאוד, שנוטה לפעמים להשתלט על נפשנו ולתעתע בנו. תעתועים אלה מלווים במסגרת הנרטיב בפחדים ובחרדות, בקנאה, בהתמודדות עם המוות ועם האובדן ובתחושת הבדידות. לצידם של יסודות מלנכוליים אלה ואחרים יש בנרטיב גם מפגש עם המתוק והעסיסי שבאהבה, עם התנסויות נועזות ועם חוויות מרתקות ממרחבי הרומנטיקה והארוטיקה.
מה מקור ההשראה לקובץ הסיפורים "תעתועי אהבה"?
"יש שני סיפורים בספר שהם אוטוביוגרפיים,: הסיפור הפותח את הספר והסיפור הנועל אותו: "המכתב" ו"בצל המוות". בנוסף, כתבתי סיפורים כיד הדמיון הטובה עלי ושאבתי השראה מהחיים עצמם – חוויות שהתנסיתי בהן ומבט בוחן על התנסויותיהם של אחרים".
חמישה סיפורים בכרך זה מתאפיינים במוטיב המוביל של הזיקה בין האהבה לבין המוות. הנה שניים מתוכם:
"נדנדה בשניים" – רמונה, גיבורת הסיפור, כפי שמתוארת על ידי חברתה סביון, היא אישה ושחקנית צעירה הנוטה למצבי רוח משתנים מן הקצה לקצה. היא זקוקה לאהבה ומחפשת אותה בכל הזדמנות. לעתים היא מתבלבלת בין סקס לאהבה אמיתית ואולי מקווה שהסקס יוביל אותה לישועה. כאשר נראה כי מצאה את הגבר הנכון ואת תפקיד חייה בתיאטרון, חלום האהבה מתנפץ בסוף טרגי;
"קרניות" – אף שיש בסיפור יסודות ביזאריים, המוטיב החוזר נוגע שוב במורכבות האהבה האסורה והמוות. הגלישה לזיכרונות העבר חושפת מערכת יחסים בין עולה חדשה מברית המועצות לצבר ישראלי הפוגש אותה באקראי. בין השניים נרקמת מערכת יחסים, ובמסגרתה הגבר "חונך" אותה ועוזר לה להיקלט בכל סבך הביורוקרטיה הישראלית. כאשר היא עומדת על רגליה, הוא עוזב אותה ושב לחיק משפחתו. הגורל עתיד להפגיש ביניהם שוב בדרך ביזארית ומורבידית.
מצד אחד, כששומעים את קורות חייך וגם כשקוראים את הספר נתקלים בלא מעט עצב, שכול. מצד שני, יש בספר הרבה אופטימיות. איך את מסבירה את הסתירה הזו?
"בהקדמה הזכרתי ספר שניתן לי במתנה מידיד נעורים ובהקדשה הוא כתב באנגלית: Life is a great adventure, even if it goes against you. ( החיים הם הרפתקה גדולה, גם אם הולכים נגדך). אפשר וצריך ללמוד מכל חוויה, בין אם היא שלילית או חיובית.
בואי נדבר על המוות של בעלך. איך התמודדת עם האובדן של אדם שהיה לצדך כל כך הרבה שנים?
"צ'רלי נפטר בשנת 2002 ובאופן טבעי זה היה מאוד קשה, במיוחד כשזה בא אחרי דעיכה ארוכה בגלל המחלה. אישי היה גיבור אמיתי. הוא לא התלונן והיה רגיש לכל הסובבים אותו ובמיוחד אליי. ניסינו כולנו להקל עליו ככל האפשר. היו רגעים יפים רבים למרות הקשיים. אני מודה כל יום על שלושים שנות חיינו המשותפים".
איך הכרת את בן זוגך הנוכחי?
"הכרתי אותו לגמרה באקראי, באירוע מוזיקלי. השיחה גלשה לתחומי עניין משותפים ונוצרה בינינו כימיה מיידית. הקשר הפך במהרה לסיפור אהבה. בן זוגי במקצועו הוא פרופסור מן המניין להיסטוריה ולימודים קלאסיים, וכמוני מגלה גם הוא עניין רב בתרבות, ספרות, אמנות, מוזיקה, אופרה ותיאטרון".
מהי אהבה בעינייך?
"קירוב של שתי נשמות, פיזית ונפשית. ברור שקודם כל צריכה להיות כימיה בין השניים, אבל מעבר לזה מתפתחת דינמיקה שאי אפשר להסביר או לעצור. אולי זה הבעות הפנים, אינטונציה, שפת הגוף, דיאלוגים – וכו'. זהו קשר אנושי בין שניים שהופך אותם עם הזמן לאוהבים".
מה גרם לך לכתוב את הספר עכשיו?
"הרגשתי צורך פנימי בלתי מוסבר להעביר את מחשבותיי ואת רגשותיי לשפת הנרטיב. בד בבד, בן זוגי קרא בשקיקה את סיפוריי ועודד אותי להמשיך בכתיבה ולהשלים את קובץ הסיפורים. לכן ספר זה מוקדש לו באהבה".
מי קהל היעד של הספר? נשים?
"ממש לא. הספר הוא על נשים וגברים. לכן קהל היעד שלו הוא שניהם".
מה הלאה?
"אני כותבת ספר זיכרונות וממשיכה לכתוב סיפורים קצרים. כמו כן, אמשיך בכתבות עיתונאיות ואולי בבוא הזמן, אקח את מיטב הסיפורים שלי שכתבתי באתר המקוון ב'ניוז 1' ואפרסם אותם כקובץ סיפורים".
*תמונה: שיה לירן-מלכין צילום אפרים דוד (פרדי)
