אז זהו פינינו את בית הורי. ארזנו המון זכרונות בקופסאות, בשקיות.
חלקם נמסרו לאנשים ואצלם אותם זכרונות יקבלו חיים חדשים ויקשרו
אליהם זכרונות חדשים.
תוך כדי פינוי בני להב מצא אוצר קטן חבוי בעליית הגג. קופסת תקליטים
ישנים (תקליטי 78 סיבובים). התקליטים היו שייכים לדוד שלי (אח של אבי).
את הקופסא הזו אני זוכרת מילדותי כשביקרתי אצל סבתי. בגאווה היא
היתה מספרת עליהם. דודי ואבי תמיד חיבבו מוסיקה קלאסית, ג'אז,
שנסונים צרפתיים, שירי יידיש ושירים בעברית.
כשביקרתי אצלה בילדותי עמד בסלון פטיפון וממנו תמיד בקעו צלילי
מוסיקה. הצלילים היו תמיד מלווים בסיפורים על משפחתה, על ימי
המלחמה, על ילדותם של אבי ודודי. היא אפילו זכרה באילו סיבות נקנה
תקליט זה או אחר. בקופסא נמצאים תקליטים משנות השלושים של המאה
הקודמת, חלקם גם עם שירים בעברית כמו: התקווה, מולדתי, ירדן ועוד…
על כולם מדבקות עם שם השיר אבל המפתיע שעל כולם מצויין שזהו
שיר עממי פלסטיני (באותם הזמנים ישראל נקראה בעולם פלסטינה)
והמבצעים הם להקת הצופים העיבריים הצרפתיים.
קופסת התקליטים שרדה את ימי מלחמת העולם השנייה. עלייתה של סבתי
לארץ ולבסוף נשכחה בעליית גג של הוריי.
שכחתי מקיומה וכשלפני חודש הקופסא הגיעה לידיי כל כך שמחתי, פשוט
חבל שאין לי פטיפון כי בשמחה היתיי מקשיבה לצליל המוסיקה.
עבורי מוסיקה זה רוגע, אפשרות של התכנסות פנימה, הצלילים תמיד
מזכירים לי רגעים קסומים, תיעוד של אירועים שמחים וגם עצובים.
מאז ילדותי אני מקשיבה למוסיקה גם כשאני מבשלת, גם כשאני כותבת
וסתם ללא סיבה. שהכרתי את בן זוגי אחד הדברים המשותפים לנו היתה
המוסיקה, הוא הכיר לי את המוסיקה שהוא אהב ואני הכרתי לו את שלי.
כשחברים ביקרו אצלנו שמענו מוסיקה. העברנו את אהבת המוסיקה גם לבן
שלנו שאחד מעיסוקיו הוא מוסיקה (לאחרונה הוציא עם להקתו אי פי
ראשון)
מי שמגיע אלי הביתה תמיד מופתע מכמות הקלטות והדיסקים. פעם היו גם
המון תקליטורים. שואלים אותי למה אני שומרת עליהם הכי היום ניתן
לשמוע הכל ב Spotify, Utube….
אבל עבורי להתפטר מהם זה יהיה כאילו אני מוותרת על חלק מחיי.
