דחיינות היא תופעה חמקמקה, כזו שמטשטשת את הגבול בין סתם עייפות לבין בריחה מחיים מלאי עשייה. אנחנו לא דוחים דברים רק כי אנחנו עצלנים – זה קל מדי לחשוב כך. דחיינות היא הרבה יותר מתוחכמת: היא המנגנון הפסיכולוגי שמנסה להגן עלינו מעצמנו. היא כמו אותו חבר שיודע איך לשכנע אותנו להישאר בבית, כשצריך לצאת למסיבה שלא באמת מתחשק לנו ללכת אליה. אבל בסופו של דבר, במקום להציל אותנו, היא חותרת תחתינו בשקט.
הדחיין המצוי לא יושב בחוסר מעש מוחלט – להפך, הוא עסוק מאוד. כל כך עסוק עד שהוא מעדיף לקפל כביסה, לנקות את המקרר או לגלוש ברשת במקום להתמודד עם המשימה שמחכה לו. למה? כי המשימה המרכזית היא לא רק אתגר מעשי, היא אתגר רגשי. כל מטלה שנדחית מספרת סיפור של פחד, של חוסר ביטחון, ואולי גם של שאיפות שהן קצת יותר מדי גדולות מכדי להאמין בהן באמת.
אך ייתכן שדחיינות היא בעצם הדרך של המוח שלנו לנהל משא ומתן עם הזמן. בזמן שאנחנו דוחים, אנחנו לא באמת מפסיקים לחשוב על המשימה – היא רודפת אותנו, מכרסמת במחשבות. ואז, ברגע אחד, כשאין ברירה אחרת, מופיע אותו ניצוץ של מוטיבציה רגעית – מה שמכונה "דחיינות יצירתית". הפתרונות היצירתיים ביותר, כך אומרים, מגיעים לפעמים בזמנים שבהם לחץ הזמן דוחף אותנו לפינה.
דחיינות היא אמנות. לא אמנות האי-עשייה, אלא אמנות הדיאלוג הפנימי. היא מגרש המשחקים של הפחדים, התקוות, והשאלות העמוקות ביותר שיש לנו לגבי עצמנו. האם הדחיינות היא אויב שצריך להילחם בו, או אולי שותף מסתורי שמנסה לומר לנו משהו על הדרך שבה אנחנו מתנהלים בעולם? התשובה, ככל הנראה, תלויה במי ששואל.
