אתם תחליטו מה הפתרון
פרופ' סם ש. רקובר מוחק זיכרונות ומזמין לפתור תעלומה
מאת זהר נוי
"כל אחד נושא בעמקי לבו כמה סיפורי חיים מביכים. סיפורים מבישים שאינו מעוניין לחשוף בפומבי, אפילו לא בפני חברים טובים או בני משפחה. סיפורים מבזים שאינו חפץ להיזכר בהם. הסיבה אינה נעוצה בכך שהחשיפה עלולה לעורר מריבות עם החברים או עם בני המשפחה, משום שידוע שהמריבות הקשות ביותר מתלקחות דווקא בין חברים טובים או בין קרובי משפחה, אלא משום שמאורעות אלה הם כה מביישים ומשפילים, עד שהאדם עצמו אינו יכול להישיר אליהם מבט וחושב שטוב שירדו אלי קבר, שיישרפו כמו לא היו מעולם. לא רק שהאדם אינו חפץ שהבושות ייחשפו לקהל, אלא בעיקר הוא מבקש שלא ייחשפו לעיניו-הוא. מבקש הוא בכל לבו להיפטר מסיוטים אלה אחת ולתמיד" (מתוך הפרק הראשון של המותחן "המוקד: מה שיש להעלות על")
"המוקד: מה שיש להעלות על" ספרו החדש של פרופ' סם ש. רקובר, בהוצאת הספרים "כרמל", הוא ספר מתח שעלילתו מתרחשת בישראל, בעיקר בעיירה גלילית מתפתחת בערך בשנות הארבעים חמישים, תל-אביב וטבריה. זהו ספר מתח מיוחד הכתוב בשפה שהקורא ירוץ בה בקלות רבה. לקורא מובאת אינפורמציה מפורטת על תעלול אכזרי בגיל ההתבגרות, מקרי רצח, מאבקי שליטה על נדל"ן בעיירה גלילית מתפתחת, ואהבת נעורים המתמשכת על כל החיים. מה קורה לגיבורי הרומן? מי עשה את התעלול האכזרי? מיהו הרוצח (הרוצחים)?
גיבורי הסיפור עצמם מנסים לפענח את החידות האלו, גם המשטרה נכנסת לכאן ומנסה לפצח אותן בעזרת חוקריה המיומנים והמחלקה לזיהוי פלילי (מז"פ); ובמיוחד אתם הקוראים ההופכים להיות הבלש האולטימטיבי תוך כדי הריצה בטקסט. עליכם לאמיתו של דבר נופלות חידות הרומן. אין טעם לחכות לתשובת המחבר, משום שהוא עצמו אינו יודע יותר ממה שכתוב בטקסט. הוא מסר את כל מה שהוא יודע – כל מה שכתוב ברומן שאתם קוראים אותו. עליכם הקוראים למצוא פתרון. גם גיבורי הרומן וחוקרי המשטרה אינם יודעים יותר ממכם. אתם לאמתו של דבר יודעים את הכול. לאחר שתסיימו את קריאתו של רומן המתח הזה, הכול יהיה פרוש לפניכם. אין כאן איזשהו בלש-על שבעמוד האחרון יאסוף את כל גיבורי הרומן ובמשפט האחרון יבשר להם, "המשרת עשה את זה", אתם תחליטו מהו הפתרון ואתם תצדיקו את ההחלטה שלכם.
"יונתן התכווץ לתוך עצמו. כתפיו הורמו וצווארו שקע לתוך חזהו, עיניו נעצמו ופיו נפתח בצווחה אילמת, מוחו ריק ממחשבות זולת זו המהדהדת באולם הכרתו האפל: זה הסוף, זה המוות, הסוף, המוות. לפני שנהגתה המלה "שלוש" עמדה הצרחה "אני אגלה, אני אגלה" לפרוץ מגרונו. אולם הספירה נפסקה והמלה "שלוש" לא נהגתה. במקומה עלו מאחורי גבו של יונתן קולות חרחור והשתנקות שהסתיימו במהירות ואחריהם השתררה דממת מוות. יונתן, כולו רועד, לא העז להסתובב. כאשר פנה סוף־סוף לאחור, ראה שהגווייה של רענן שרועה על כיסא הפיקניק בנינוחות, רגליה פסוקות ברחבות, ראשה מוטה מעט ימינה בשלווה, ועל צווארה הופיעה מעין העוויה מוזרה, כמו חיוך עקום מרוח בדם. שפע של דם. פרצי דם עלו מצווארו של רענן, מכתימים בשלוליות אדומות רחבות את הז'קט, את החולצה ואת העניבה, את המכנסיים ואת היד השמוטה האוחזת באקדח עם משתיק הקול. הדם נזל על האדמה והכתים אותה. הכול סביב הוכתם בדם שפרץ מצווארו המשוסף של רענן. בקצה העין הבחין יונתן במטושטש בגב של דמות, ראשה מכוסה בכובע גרב, החומקת בין העצים ונעלמת במהירות." (מתוך הספר)
סם ש. רקובר הוא פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. בתחומי התעניינותו: היכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של המדע, התודעה (פסיכולוגיה) ומודלים של הסבר, פרסם סיפורים ומאמרים מקצועיים רבים, כתב ופרסם סיפורים, קבצי סיפורים, ורומנים. "המוקד: מה שיש להעלות על" הוא הרומן העשירי שלו.
סם ש. רקובר מספר כי הטריגר לכתיבת הרומן הנוכחי התחיל בשיחת בית קפה עם חברים שבהם העלו זיכרונות מבדחים מימי בית הספר היסודי והתיכון. "בשיחה זו מישהו (אולי אפילו אני) אמר שלכול אחד יש זיכרונות לא נעימים שהוא היה שמח אם אפשר היה למחוק אותם מהזיכרון. כשהלכתי אחר כך למשרד שלי חשבתי על שני דברים: על תעלול אכזרי שילדים בבית הספר היסודי עוללו לילד (שאני זוכר את שמו אך לא אומר) ושאני הייתי נוכח בו כצופה מהצד. תהיתי אם הביזיון הזה שחווה אותו הילד נשכח או שהוא ממשיך להציק לו? אחר כך חשבתי שהרבה מחלות נפש היו מתחסלות אם אפשר היה למחוק מהזיכרון מאורעות נוראיים שאנשים עברו בחיים שלהם (טראומות של מלחמה). חשבתי איך אפשר לסלק זיכרונות כאלה? זו שאלה שבתור חוקר ידעתי שהפתרון לה הוא אפסי, אבל פתאום התחלתי לחשוב על סיטואציה בדיונית של מחיקת זיכרונות. רעיון זה התמזג עם ההתרשמות הארוכה שלי שכול הסרטים (במיוחד סדרות בטלוויזיה) וגם רומנים של מתח ובלשים מסתיימים בצורה טיפשית המשאירה טעם תפל. או-קיי, וכך נולד הרומן הנוכחי. היתר היה להמציא גיבורים, עלילה ולהתחיל להניע אותם על במת הדמיון".
"כתוצאה מההתרשמות הזו שמשאירה טעם תפל, החלטתי להשאיר את השאלה מי הרוצח(ים) פתוחה. השארתי מספיק רמזים שהקורא יוכל לנחש מי הם הרוצחים וגם מי עשה את תעלול הנעורים הנוראי. ברור שקוראים שונים עשויים להציע הצעות שונות. גם המשטרה כאן לא כול כך מצליחה לשים את היד על הפושע(ים)! ועוד נקודה, בתור מדען, איש מחקר, אני יודע תיאורטית וגם מתוך ניסיון של שנים שבמקרים רבים לא מצליחים לפענח את חידת ההתנהגות של הטבע (אצלי: תפיסת פרצופים). סביר להניח שגם זה השפיע על דרך הכתיבה של הרומן הזה".
"כתיבת הספר ארכה כשנה. אני כותב כמעט כול יום, כאשר בימי כתיבה, עלי לכתוב לפחות כ- 500 מילה. היום, עם המחשבים המודרניים, ספירת המילים קלה מאוד – זה אוטומטי".
מומחה בהיכר וזיהוי פרצופים
"מבחינה מדעית עברתי בפסיכולוגיה מתחום התמחותי הראשון "תורת הלמידה", שבו גם עשיתי את הדוקטורט: 'למידת פחד והימנעות בחולדות לבנות' בהדרכתם של פרופ' צ'רלס גרינבאום ופרופ' דיויד סמואל ממכון ויצמן (נכדו של הנציב העליון סמואל). כעבור כמה שנים זנחתי נושא זה ועברתי לחקור זיכרון בבני אדם, במיוחד "היכר וזיהוי פרצופים". במשך כול הזמן עסקתי במקביל בפילוסופיה של המדע כשהתמקדתי בפילוסופיה של הפסיכולוגיה (מהו הסבר בפסיכולוגיה) ובמיוחד בשאלת ההכרתיות (consciousness) או בשאלת הגוף/נפש, המוח וההכרתיות (תודעה) (בעקבות מורי פרופ' ישעיהו לייבוביץ). בכול הנושאים האלה פרסמתי מספר רב של מאמרים וספרים.
מה פירוש "היכר וזיהוי פרצופים"? "המטרה העיקרית היא לתאר את המנגנון הקוגניטיבי של תפיסת וזכירת (היכר) פרצופים. זיכרון פרצופים נחשב לאחד מהיכולות הכי חזקות וחשובות אצל האדם – בלעדיו אי אפשר היה לפתח חברה כמו שאנו מכירים אותה. לכן חושבים שיש לנו במוח מנגנון מולד המיועד לטפל בתפיסת וזכירת פרצופים. (תאר לך שבלעדי יכולת זו, אדם חוזר הביתה ממילואים ותוהה מי זו האישה הזו שמסתובבת בדירה שלו. יש מחלה כזו, של אי זיהוי פרצופים הנקראת פאראפגנוזיה.) במסגרת המחקר הזה פתחתי מודל מתמטי (יחד עם המתמטיקאי פרופ' ברוך כחלון) לזיהוי פרצופים – שיפור תיאורטי גדול של שיטת הקלסתרון הנהוגה במשטרה. פרסמנו שלושה מאמרים וספר. על פיתוח המודל קבלנו את פרס השר לביטחון פנים. בנוסף אני חוקר תופעה הנקראת בשם: תופעת היפוך הפרצוף (ההיכר של פרצוף נפגע באופן רציני כשמציגים תמונת פרצוף הפוכה). על כך פרסמתי עשרות מאמרים. לאחרונה פתחתי אילוזיה פרצופית חדשה: the eye-size illusion שעליה נעשו עבודות בכמה וכמה מעבדות בעולם".
על משמעות שם הספר הוא מספר: "כפי שספרתי לעיל, אי אפשר למחוק זיכרונות מהמוח, אבל אפשר לעשות זאת ברומן. הרעיון היה לבנות עלילה המתבססת על אמונה בסגנון וודו, כמו שדוקרים בובה כדי לפגוע באדם שאותו מייצגת הבובה, כך אם נכתוב את כול הזיכרונות ואח"כ נשרוף את מה שכתבנו – ישרפו וייעלמו מהעולם הזיכרונות המבזים. זה הבסיס לפרק הראשון, אבל במשך הרומן מובאים הסברים אחרים והעלילה מתפתחת ומתפתלת. זה גם הבסיס לשם של הרומן: מה שיש להעלות על המוקד (אני שברתי את המשפט והשם הוא המוקד: מה שיש להעלות על) מה שיש להעלות על המוקד כמובן הם הזיכרונות שגורמים לסיוטים".
מיהם גיבורי העלילה? בחלק הראשון של הרומן: סימון – היפהפייה מכיתה ו. יהונתן – החנון (חצי גאון במתמטיקה וספרות) מאוהב בסימון. רענן – הבן של לב שהינו יד ימינו של איש העולם התחתון הרוסי, גם הוא נמשך אחרי סימון. יהונתן מציע לרענן להיפטר מהסיוטים שלו על ידי העלאתם על המוקד. בחלק השני של הרומן: צוות המז"פ שבינם מופיעה מפקחת המשנה שוש לוגסי – אישה ג'ינג'ית שמנה מעניינת ופיקחית. גיבורי החלק הראשון לא מופיעים כאן. באחרית דבר: חוזרים יהונתן וסימון לככב.
האם אתה מביא בעלילה משהו מתחום הפסיכולוגיה שאתה עוסק בו? "לא במיוחד. אבל יתכן שהידע הפסיכולוגי הוטמע בי במשך השנים כל כך, שאני כבר איני מבחין בינו לבין סתם שכל ישר".
מאיזה גיל אתה כותב? האם כתבת למגירה בעבר? מהיכן הרעיונות לספריך מגיעים? "הרומן הראשון שלי יצא ב 1986, לפני 31 שנה. אני כותב ספרות במקביל לעבודתי כחוקר בפסיכולוגיה ובפילוסופיה של המדע. התחלתי לכתוב עוד קודם לכן, אולם למיטב זיכרוני לא פרסמתי קודם לכן. הרעיונות כפי שכתבתי לעיל יכולים להופיע מכול מיני מקורות כולל שיחות עם אנשים, התבוננות בחיים, קריאה רצופה (אני קורא בלי סוף: ספרי מדע ורומנים. לאחרונה החלטתי בגלל האכזבה מרמת הספרות העכשווית לחזור ולקרוא את הקלאסיקה הספרותית). אין ספק שהספרים האחרונים שלי הושפעו מהידע הרחב שרכשתי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה (למשל, סוליפ סוסי פרא, השליחה, וגם מדוע לא רצחת את המלך?)".
הוצאת עד כה 10 רומנים, כל אחד שונה במהותו. למי אתה כותב? "בראש ובראשונה אני כותב לעצמי, כי יש לי סיפור המתהווה בראש ואני מרגיש שאני חייב לכתוב אותו. אני כמובן מאוד אשמח אם אנשים רבים יקראו אותו וייהנו ממנו. אי אפשר לומר שאני כותב אך ורק למגרה – אחרת למה אני טורח לפרסם אותו? המניע לכתיבה אם כן הוא מסובך: מצד אחד, אני לא כותב כך שהספר יהיה מיד בסט סלר – לספק את התעניינותו של ההמון. מצד אחר, למרות שמרכיב חשוב בכתיבה הוא כאמור לעצמי, איני אטום לביקורת ושמח לקוראים רבים".
מה אתה אוהב במיוחד לכתוב? בחרת בעלילת מתח שהיא שונה מספריך הקודמים. האם יש משהו שמייחד את כתיבתך? "אין איזשהו נושא מיוחד שעליו אני אוהב לכתוב. באופן כללי השאלות הפילוסופיות/פסיכולוגיות הגדולות באות לידי ביטוי ברומנים שלי. השואה הוא נושא שמופיע כבר ברומן הראשון שלי, חיי האוניברסיטה, פחדים בספרי הילדים ובסיפורים; אני אוהב הומור וזה מופיע גם בספרים למבוגרים; שאלת האינטליגנציה המלאכותית וגורל האדם (מהותו) מופיעים ב'השליחה'; על הסגנון דברתי כבר לעיל – אומר שברגע שאני חושב על קהל הקוראים אני סבור שאין להלאות אותם בשפה מצוחצחת (ואולי אני מפסיד כאן את כול אלה המזהים ספרותיות עם שפה יפה, אני לא שייך לקבוצה שלהם). אני נדחה מספרות שאתה מרגיש איך שהסופר לוקח כול מילה ומשייף אותה ומלקק אותה ואז משבץ אותה במשפט שלו. ובכן, מה שמייחד את הכתיבה שלי הוא ניסיון לכתוב פשוט וזורם. אך, להפתעתי הרבה מספר סטודנטים שקראו את גב הספר האחרון שאלו אותי לפשר מספר מילים המופיעות שם – זה פשוט הדהים אותי. או שאני כבר לא שם לב שרמת השפה שלי גבוהה מדי, או שהסטודנטים היום באים לאוניברסיטה עם הכנה מועטה ביותר".
ומהו סגנון הכתיבה החביב עליך? " מצד אחד, אני משתדל לכתוב בשפה פשוטה וזורמת שלא תכביד על הקורא (כולל אותי, אין לי סבלנות וכוח לרוץ למילונים ולחפש פירושי רשי למילים יפות ומתיפיפות); מצד אחר, כדי להביע איזה רעיון טוב וחשוב או להביע הומור אני שובר את הראש על ניסוח מיוחד ועל מילים נכונות".
האם לדעתך יש לאפיין כול גיבור בשפה-אופיינית? "זו שאלה קשה ביותר ומספר התשובות לה כמספר האנשים ששוחחתי איתם עליה. הנה מה שאני חושב: כדי להסביר את התשובה, עלי להבהיר את המושג 'שפה-אופיינית'. אני סבור שניתן להציע למושג זה שני פירושים.
(א) שפה-אופיינית לשכבה חברתית. השפה (כולל, מבטא, שיבושי תחביר ומילים) משמשת כלי ספרותי לאפיין את מוצאו או את שייכותו של הגיבור לשכבה חברתית מסוימת. (אפשר להשתמש בכלי זה ליצירת מצבי הומור וסאטירה.) טולסטוי, למשל, מאפיין את האצולה הרוסית ברומן שלו מלחמה ושלום כמי שמדברת תערובת של רוסית וצרפתית.
(ב) שפה-אופיינית לגיבור. לפי פירוש זה, יש לאפיין את הדמות, את האופי של כל גיבור וגיבור בשפה מיוחדת וייחודית לו. לדעתי זו דרישה שקשה מאוד לקיים אותה. ישנן לפחות שתי סיבות לכך שקשה לאפיין דמות של גיבור בעזרת שפה ייחודית משלו. ראשית, בחיים עצמם בני אדם אינם נוטים לפתח שפה ייחודית, כי פיתוח של שפה מיוחדת השונה משל בני המין והשכבה החברתית שאליה משתייך היחיד, עשויה רק לגרום ליחיד צרות צרורות: מחוסר הבנתו ועד לדחייתו כמוזר ומתנשא. קיים לחץ חברתי חזק להיות קונפורמי לערכים החברתיים וגם ללשון המדוברת. שנית, הדרישה הספרותית לפתוח שפה ייחודית לגיבורי הרומן עומדת בניגוד לדרישה לפיתוח סגנון ספרותי ייחודי לסופר. קשה לראות כיצד סופר מסוגל לתזמר את כל צלילי השפות הייחודיות של כל גיבוריו לכלל צליל אחד הרמוני וייחודי שיאפיין את סגנונו ובכך להימנע מקקופוניה.
מה אומרים בני המשפחה על תחביב הכתיבה שלך? "אשתי אביבה היא הקוראת הראשונה והמבקרת הכי קטלנית שאני מכיר. היכולת הלשונית שלה גדולה משלי והיא מתקנת לי ליקויים רבים (אבל היא אומרת שעם השנים הטעויות שלי הולכות וקטנות). כתבתי מקודם שבראש ובראשונה אני כותב לעצמי, זה נכון, אבל במקום השני אני כותב עבורה, למרות ואולי בגלל הביקורת שלה. יתר בני המשפחה הבת והבן קוראים מדי פעם את מה שאני כותב ובאים לכנסים שבהם משיקים רומן חדש שלי.
פרופ' סם ש. רקובר מספר כי הוא סיים לאחרונה לכתוב רומן חדש "השליחה", רומן בסוגה של מדע בדיוני, והוא כיום באמצע כתיבת רומן חדש, שיהיה ספרו ה- 12. "היות וזה באמצע קשה לספר מה הנושא והעלילה שלו. אני רק יכול לומר, ש'שוש לוגסי' מהרומן הנוכחי מהווה את האינספירציה לרומן ה- 12 שבכתיבה".
