מה הזיכרון שלכם מכיתה א'? אחד מהזיכרונות שלי מכיתה א' הוא של המורה שרה שהייתה מכתיבה לכל התלמידים ואני לא כל כך מצליחה במשימה שעל פניו נראית פשוטה.
האמת שכילדה הדמיון שלי עבד כמעט בלי הפסקה, אהבתי מאוד לחבר סיפורים ולספר אותם או להציג אותם לבני המשפחה וחברים. בכיתה ג' המורה פנינה המליצה לאימא שלי לעודד אותי לפתח את הדמיון – "יום אחד היא עוד תהיה סופרת", אמרה לה.
למה החלטתי לשתף בחוויות שלי מבית הספר היסודי? בזמנו המערכת לא הכירה בילדים עם לקויות למידה, במקרה הטוב הם נחשבו לילדים עצלנים ובמקרה הגרוע יותר לילדים טיפשים. לא היו אבחונים של תלמידים, אף אחד לא באמת בדק למה אני כותבת עם שגיאות כתיב, בכל פעם שטעיתי אמרו לי לכתוב את המילה עשרות פעמים. לצערי השיטה לא הוכיחה את עצמה ולמחרת שוב טעיתי. תמיד הסתרתי את הדף שלי כדי שלא יראו מה אני כותבת. בתוכי מאוד התביישתי שיש לי בעיה, שאני לא מסתדרת עם השפה העברית. תמיד יש לי שגיאות כתיב, אף פעם לא יודעת לבחור אם זה א, ה, או ע, חסרים לי סימני הפיסוק ולכן הטקסט שלי הוא משפט אחד ארוך, שלא נדבר על אבחנה בין זכר לנקבה.
במשך השנים הבנתי שזו אני ויש לי בעיה, למדתי שכדי להתמודד איתה אני צריכה לבקש עזרה וזה מה שעשיתי. תמיד גייסתי מתנדבים ששמחו לעזור לי. כשניהלתי את חברת "עובדה כוח אדם " תמיד היה מתנדב תורן בין העובדים שהיה מתקן לי שגיאות כתיב או עורך את המכתבים שכתבתי. הבנתי שלא אצליח אם אבחר להתבייש ולא להודות בבעיה שלי ולבקש עזרה. שיתפתי כל עובד חדש שנקלט לעבודה בחברה שאני דיסלקטית ואשמח אם גם הוא יוכל לעזור לי בקשיים שאני מתמודדת איתם. עד היום אני שואלת כיצד מאייתים מילים ב-כ או ב-ק', א, ה או ע ותמיד ישנו בסביבתי התורן שעונה, הן בעבודה והן בבית.
יחד עם הלקות שלי הצלחתי לעשות כל מה שרציתי, היא לא עיכבה או ביטלה את הגשמת השאיפות והחלומות שלי. כאשר נדע לזהות את החוזקות והחולשות האישיות שלנו, נכיר בהן ונקבל אותן, נחיה את חיינו קרובים למציאות ולא נשגה באשליות או נגרר להדחקות. תמיד ניתן למצוא את הדרך להתמודד עם החולשות ולהתגבר עליהן. אני למשל, למדתי לבקש עזרה כדי להתגבר על הלקות שלי. כשהוצאתי את הספר 'נגיעות – מסע של תובנות ', יונית העורכת של הספר הייתה לצידי וכשהוצאתי מחברת למודעות מירי אחותי נתנה לי יד במשימה. אף פעם הלקות שלי לא מנעה ממני מלהגשים חלום או להגיע למטרה.
אני משתפת אתכם בסיפור שלי כדי שגם אתם תאבחנו כל אחד לעצמו את הלקות, הדפוס המעכב או הקושי שלכם, הכרה בו והכרות עימו מהווה 50% מהפתרון. את החצי השני של הפתרון הוא הטיפול בבעיה, איתור דרכי ההתמודדות עם הבעיה. קיימות דרכים רבות ולכל אחת ואחד מאיתנו דרך המתאימה לו שאותה הוא צריך לגלות.
כאשר אנחנו נמצאים במצב של הדחקה אנחנו במצב של 'זום אין', הבעיה הופכת להיות חלק ממני ומבחינה רגשית קשה להתבונן בה. במצב זה אין אפשרות לראות מעבר לבעיה. לעומת זאת, כאשר אנחנו מביטים בבעיה ומכירים בה אנו עוברים למצב של 'זום אאוט'. כאשר אנו מביטים לבעיה בעיניים ניתן ללמוד אותה ולהבין למה היא מקשה עלי, במקום זה כשהרציו גובר על הרגש ההיגיון מתחיל לפעול ולמצוא פתרונות להתמודדות. למשל לא מצליח למצוא זוגיות מתאימה או להחליף מקום עבדה בשל חוסר ביטחון עצמי. כשאזהה את הבעיה אוכל למצוא דרכים או חברים שיעזרו לי לחזק את הביטחון העצמי שלי.
אני ממליצה לכם לפנות זמן, להיות אמיצים ולכתוב לעצמכם מה הייתם שמחים לשפר אצלכם. אתרו את הקושי, אחר כך נסו להבין במה זה מעכב אתכם ובשלב האחרון איך ניתן להתמודד איתו ולהתקדם למקום טוב יותר. חשוב לא להעמיד פנים שהכל בסדר, מותר לנו לא להיות בסדר ועדיין להרגיש שלמים.
היום כשאני מלמדת מודעות אני יודעת שהוורבליות שלי מכפרת על הדיסלקטיות והינה עוד סוג של פתרון. חוזקה אחת מחפה על חולשה, ולרגע אני לא מוותרת על הכתיבה.
מאחלת לכם הצלחה עם החולשות והחוזקות כאחד
