״את לא מתמידה״
משפט ששמעתי שוב ושוב כילדה..נערה..
משפט שיצר אמונה מגבילה ומשם מחסום למחשבה על עצמי כלא מתמידה
עברתי כמה תיכונים וסיימתי באקסטרני…צבא בקושי סיימתי
בשנות ה-20 הייתי:
רפתנית, שליחה בגלובס, קלדנית, טיילתי במזרח, עבדתי ביפן
חזרתי, השלמתי בגרויות, הבאתי בגדים מהודו ומכרתי, עבדתי שוב ביפן..טיילתי, חזרתי, ניקיתי בתים, עבדתי במשרד ייבוא של משחקים, מלצרתי..
לא מתמידה שמי השני היה, כך האמנתי, בעצם התמדתי בלא להתמיד
הרבה מים עברו בנהר מאז, אני כבר בת 54.
במבט לאחור הבנתי שכל הדברים שעשיתי, פשוט לא התחברתי
אז ישבתי וכתבתי במה כן התמדתי:
אני אחרי 7 קורסים של ויפסאנה, של עשרה ימים.
מספר ריטריטים בני שבוע של התכנסות
מודטת כל יום כבר 19 שנה
24 שנה אני בתחום העיצוב – מתמידה לגמרי
10 שנים בתוך עולם פיזיקה משפחתית וזה יהיה לתמיד
5 שנים מלווה אנשים להתפתחות מקצועית ואישית בשילוב NLP ומיינדפולנס – מתמידה לגמרי
הייתי עוזרת הוראה שנה שלמה בקורס אימון – התמדתי
אני מנטורית לנשות עסקים ביוזמות עתיד כבר שנתיים
מתמידה או לא?
והכי חשוב שכחתי, אני 9 שנים בזוגיות טפו טפו טפו
כל ההתנסויות, האמונות המגבילות והאמונות המקדמות, הובילו אותי
בשנה האחרונה לחקור את כל הנושא של ההתמדה..הרגלים..מחסומים..מחשבות
במסגרת חקר ההתמדה, עלו בי כל מיני שאלות:
מה גורם לאנשים להתמיד, להתקדם, לדהור קדימה?
תכלית? או עונג?
האם זה קשור למי שהם? לאיך שנולדו?
זה קשור למה שקיבלו בילדות? מי גידל אותם? התמיכה שהייתה?
או אולי, מה שלא קיבלו בילדות וזו תגובה לכך?
מה גורם לך להתמיד?
מה עוצר אותך מלהתמיד?
אני סקרנית מה את.ה חושבים?
בין אם עניתם על השאלות או לא זיכרו שלא משנה מה אתם חושבים שאתם – אתם תמיד הרבה יותר מזה!