זו שאלה שמעסיקה אותי לא מעט. אחרי יותר מ־30 שנה של תכנון אדריכלי ועצוב פנים לאלפי פרויקטים, אני מוצאת את עצמי חושבת פחות על הפרויקטים הרבים שתכננתי ויותר על העקבות שאני משאירה אחריי.
ברור לי לפני הכל שיזכרו משפחה אוהבת שבניתי, חברים טובים שליוו אותי לאורך השנים ופרויקטים מיוחדים שהגשימו חלומות לאנשים רבים.
אבל היום אני מבינה שהמורשת האמיתית שלי נמצאת במקום עמוק יותר.
במשך שנים עסקתי בתכנון מדויק ובהתאמת כל חלל לצרכים הייחודיים של הלקוח. למדתי להקשיב, לראות מעבר לתוכניות ולמצוא פתרונות שמחברים בין פונקציונליות, אסתטיקה ואנשים. לאורך הדרך צברתי ידע, ניסיון ותובנות שלא נלמדו רק מספרים, אלא מתוך עשייה, הצלחות, טעויות והתמודדויות.
היום, אחד הדברים שמעניקים לי את הסיפוק הגדול ביותר הוא להעביר את הידע הזה הלאה. אני נהנית ללוות אדריכלים ומעצבים צעירים בתחילת דרכם, לתת להם כלים, ביטחון ודרך עבודה נכונה. אני זוכרת היטב כמה הדרך יכולה להיות מורכבת כשאין מי שמכוון ולכן חשוב לי לעזור להם לצמוח ממקום בטוח ומקצועי יותר.
אני רוצה שיגידו שלא שמרתי את הידע שלי לעצמי. שפתחתי דלתות לאחרים. שנתתי ביטחון ברגעים של ספק. שהאמנתי באנשים גם כשהם עדיין לא האמינו בעצמם.
כי בסופו של דבר, העקבות המשמעותיות ביותר שאנחנו משאירים אינן עשויות מבטון, זכוכית או אבן. הן נמצאות באנשים שנגענו בהם, בידע שהעברנו ובדרך שסללנו עבורם.
ואם יום אחד מישהו יאמר: "בזכותה הדרך שלי הייתה קצת פחות קשה, קצת יותר ברורה והרבה יותר אפשרית…" אדע שהשארתי אחריי הרבה יותר מפרויקטים. השארתי הדהוד. השארתי שכבות של משמעות. השארתי עקבות.
