הגיע אלי לייעוץ בחור צעיר שמתמודד כבר מספר שנים עם פסוריאזיס – מחלת עור אוטואימונית, שמתבטאת בנגעים מכוסים בקשקשת בחלקי גוף שונים.
תאים חדשים נוצרים בקצב מהיר מדי, עוד לפני שהתאים הישנים מספיקים לנשור, וכך נוצרת הצטברות של תאי עור.
הנגעים אמנם אינם מדבקים, אך גורמים לאי נוחות פיזית וחברתית לאדם אשר סובל מהם.
אותו בחור, שסבל מפסוריאזיס בחלקים נרחבים בגוף כולל בקרקפת, ביקש לדעת האם אני יכולה לעזור לו באופן כלשהו.
הסברתי לו את הקשר בין מלחים מזיקים בתכשירים ומצבי עור מאתגרים כמו אטופיק דרמטיטיס, סבוריאה ופסוריאזיס.
הצעתי סבון מיוחד לגוף וגם שמפו. את סבון הגוף הוא לקח מיד ובשמחה והכריז "את השמפו אני לא צריך, יש לי שמפו שקונים רק בבית מרקחת! הרופא הפנה אותי."
"האם השמפו עוזר לך?" שאלתי.
"האמת, לא ממש. ממשיך לגרד לי. אבל זה מה שהרופא אמר…"
מצאתי את העלון המצורף לתכשיר ועיינו בו יחד. נראה היה שהכל בסדר, עד שהגענו לסעיף שנמצא ממש בסוף העלון, הרבה אחרי שפורטו המרכיבים של השמפו ושורה לפני תיאור הגודל והצבע של הבקבוק – סעיף 6!
שם, תחת הכותרת של "מידע נוסף", צוין שהמוצר מכיל חומרים נוספים. בראש הרשימה – Sodium Lauryl Sulphate – מלחים היוצרים קצף רב בתכשיר, חודרים בקלות לעור ומגרים אותו.
עבור אותם אנשים שמתמודדים עם מצבי עור חולים, המלחים הללו הם בגדר זריית מלח על פצע פתוח.
אז מה הפלא שהראש המשיך לגרד לו?
אותו בחור החליט לנסות את השמפו ולשמחתי, לאחר תקופה בה התמיד בשימוש בו, הסתמנה הקלה במצב הנגעים והגרד נרגע בהדרגה.
המסקנה היא ברורה – רכיבי התכשירים, בהם אנחנו משתמשים מופיעים על גבי האריזה או בעלונים המצורפים, אלה שאנחנו לא ממש מתעמקים בקריאתם וחבל.
״הרופא אמר״ ו״הרופא המליץ״ הם צירופי מילים לגיטימיים בהחלט, אך אם אינכם חווים שיפור ממשי או הקלה בשימוש בתכשירים הללו, כדאי לבחון מה הסיבה לכך ולמצוא טיפול שיתאים יותר וישיג את התוצאה הרצויה.
