שונות בחברה

בס"ד

חוצה את הכיכר המרשימה מול בנין האופרה בתל אביב. על בובות הראווה שבכניסה לבית האופרה מונחים בגדים שמזכירים לי נעימות של ויוולדי וסצנות מתוך 'גאווה ודעה קדומה' או 'גבירתי הנאווה'. מסובבת את ראשי לעבר כיכר הומה ביום קיץ תל אביבי, והשוני בין הדורות, התרבויות וערכי החברה לא יכולים להיות מוקצנים יותר.
סיפור ומחקר עתיר מילים, מסקנות ותובנות שמספרים אותם אך ורק הבגדים. במבט של חלקיק שניה.
אני מתעמקת בעבודת היד של הרקמה והחרוזים שבכל שמלה. שעות על גבי שעות של עבודת נמלים על פני מטרים רבים מאד של בד שהשתפל עד קצות אצבעות הרגליים.
הצווארונים מרובי השכבות, השרוולים הארוכים, המחוכים והבטנות שנותנים את ההרגשה שאישה נעטפה כמו איזו מתנה יקרת ערך, אך במחשבה שניה גם פיסלו אותה בצורה חנוטה ומקובעת, עם יכולת תמרון מועטה מאד. פיזית כמו אישית. הצבעים עדינים. רכים ורגועים, לעומת הכובעים שהיו גבוהים, גדולים ומוגזמים. בעלי נוצות עצומות של בנות יענה, טווס או שובך שלם על הראש בתוספת פרחים ופירות המוסיפים לגרנדיוזה של האישה המסתתרת אי שם מתחת לכל זה.
מהר אני מסתובבת לעבר בני ובנות האדם המתהלכים סביבי, מנסה להביט בעיניים של ליידי מהמאה השש עשרה הנוחתת לכוכב הלכת של תל אביב 2019. מוודאת כמה וכמה פעמים שחללית הזמן הנחיתה אותי ליד התאטרון הלאומי הרשמי של מדינת ישראל, רק שמשום מה, מרגיש לי כאילו פתחו לכאן את שערי האיסט אנד של לונדון.
כל הג'ינסים הקרועים, – בלויי הסחבות של האספסוף מזי הרעב של ה – 1700, הרסטות על פני ראשים שנראה כאילו לא ראו מקלחת חודשים רבים.
אך ככל שהבטתי בהתערטלות הכלל אנושית, לנוצות המבצבצות מצמה ארוכה ובודדת שנשארה לפליטה בסופו של ראש מוקרח, או לשיער המתבדר ברוח בכל גווני הקשת תוך כדי שבעליו טס על פני גלגלים הנוסעים במקום רגליים, אני קולטת ושמה לב לחופש הביטוי, להעזה, לפתיחות רגשית והתרסה. התבוססות מוגזמת ב'אני' ו'במה בא לי' לעומת כללי החברה שהכתיבו הכל לכולם במקום ממנו אני באה במנהרת הזמן.
אני מתיישבת לי בעדנה באחד מבתי הקפה האופנתיים, סביבי ילדים בגילאי העשרה המוקדמים לבושים במדי מלצרים ומנסים לשנות את עורם המתריס והאינטרסנטי, לאדיב ומנומס, כדי שאתן להם תשר הגון. בנשימה לרווחה אני שמחה שלפחות הדבר הזה לא השתנה מאז ומעולם. אני מביטה בדיסקרטיות סביבי ואני מגלה פה ושם אנשים שחוש האופנה שהם מפגינים מעיד שהם מצאו את הדרך לבטא את עצמם ללא שיגיונות ותכתיבים חברתיים עכשוויים. בגדים המעידים על שנוח וטוב לבעליהם בבגדים שעליהם ואין להם צורך או רצון לאישורה של החברה סביבם. חלקם יכולים גם לראות אותי, נשמה מתקופה עתיקה, ועדיין למצוא בינינו קשר וחיבור. מפני שעם כל השוני בינינו, רב המשותף מהשונה.
ובפתחו של המעבר אל עולם ותרבות עתיקה, אני מלאת תקווה ושמחה, כעת אני יודעת שבכל נקודת זמן ותרבות על פני היקום, אוכל למצוא נקודות אור, אושר וחיבור.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 

גיליון החודש
שער מגזין 84
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן